אני לא אוהבת לקרוא את מה שאני כותבת. מרגע שסיימתי לכתוב – מבחינתי מיד לשחרר את זה: לאוויר העולם או למגירה. העיקר – לא לערוך, לא להתבונן בזה שוב, לא להתלבט ולהתחיל לשנות, כי זה רק גורם לי להיתפס לקטנות.

על פניו זה חיסרון.

קצת כמו כשהייתי מורה והייתי מפצירה בתלמידים לבדוק את המבחן לפני ההגשה. מנסה להעביר להם את המסר שהנה, ישבת וענית על שאלות במשך שעה וחצי של ריכוז, תן עוד 7 דקות לעבור על הכול ולראות אם משהו חסר. מבחינתי, זו הייתה השקעה ממש קטנה ביחס למאמץ הכולל.

אבל כשאני נזכרת בשנים שלי כסטודנטית או תלמידה, אני נזכרת שגם אני שנאתי לבדוק את המבחנים שלי! עשיתי את זה כי ידעתי ש"ככה צריך", אבל שנאתי את זה.

למה? לא בגלל חמש הדקות הנוספות והסיגריה שחיכתה לי בחוץ (אשכרה נזכרת שעישנתי בשנים האלה… כל כך רחוק ממני אחרי שש שנות גמילה מעשן!). הלחץ לסיגריה לא היה מה שגרם לי לזרז את הבדיקה צ'יק צ'ק, מהר מהר. גם לא החשש שאגלה שעניתי ממש לא נכון על איזו שאלה ואצטרך לתקן אותה כולה מחדש.

אני מבינה שמה שהכי לא רציתי שיקרה בדקות האלה הוא שאתחיל לעשות תיקונים קטנים של ניסוח ודיוקים שיכניסו אותי להתלבטות ארוכה: מה בדיוק נכון ואיך הכי מדויק לנסח את זה.

וזה בדיוק מה שאני לא אוהבת לעשות עם הטקסטים שלי או עם סרטונים שאני מצלמת.

לא רוצה לעבור עליהם, לא רוצה להתכונן אליהם.

אוהבת ככה ליצור – ב־one shot, ותעזבי אותי בשקט, באמא שלך.

מתי התחברה לי הנקודה הזו?

כשריפדתי איזו כורסה קטנה ב־Desert Vikings, הבית שלי בערבה.

מדובר בכיסא מרופד בצבע צהוב חמנייה שקניתי לפני שנים בחנות כמו איקאה. הוא שימש אותי בפינת העבודה בבית המקסים שהיה לי ברחובות, עבר איתנו לערבה ושינה שוב ושוב את מיקומו וייעודו. במשך השנים הכתמים שעליו הלכו והתרבו, עד שהוא נהיה ממש לא משמח. חלאס.

בעיצוב מחדש של הבית הוא עמד באמצע הבית, יחד עם כל שאר הדברים שמחכים למצוא את המקום המושלם שלהם.

מתישהו החדר של דניאלה קיבל אופי, הריהוט תפס את מקומו, התמונות נתלו, וקלטתי שדווקא יהיה נחמד שיהיה בו כיסא חמוד שאפשר לשבת עליו כדי לחלוץ נעליים (או לזרוק עליו את הבגד שפושטים). אבל הצהוב הדלמטי הזה – לא ולא.

אם יש משהו שאני ממש אוהבת, זה ליצור דברים מאפס, מדברים קטנים שיש לי בבית. אין לי כמויות גדולות של כלי עבודה ואביזרים, אבל כמעט תמיד אני מוצאת את הפתרון שאני צריכה בתוך מה שכבר יש לי. זוויות ממדף שירד ישמשו לחיזוק השולחן, אום קטן מקופסת הברגים יהיה בדיוק במידה שאני צריכה לידית המאולתרת, וכאלה.

אותו דבר עם חומרי יצירה. הכמות שלהם התדלדלה עם השנים, מתוך הבנה שאני צריכה מעט מכל דבר, כי אני לא יוצרת על בסיס קבוע ונרחב. ככה, כשיש לי איזה ויז'ן, יש לי עם מה להתחיל.

נשארו לי קצת דפים וצבעים, כמה גלילים של חוטי מקרמה שדניאלה פעם סרגה איתם, וחתיכת בד ארוג שנראית כמו תחרה. זו הייתה עליונית בוהמיינית שהייתה לי, וכשהבנתי שאני לא אוהבת איך שהיא יושבת עליי, חתכתי אותה. (את רוב הבדים האחרים ששמרתי במזוודה, למקרה שאעשה איתם משהו מתישהו, שחררתי לא מזמן. הבנתי שאם עד כה לא נעשה איתם כלום – כנראה שדי).

בד התחרה הזה, אפילו בלי מכפלת, שימש אותי במשך זמן מה כראנר על שולחן הקפה. אותו שמרתי כי יש לי חולשה לבדים מהסוג הזה.

חלק מהעיצוב מחדש של הבית היה ליצור לו פלטת צבעים מוגדרת (של איזה עשרה צבעים, לא חסכתי בצבעוניות), שעזרה לי לשמור על מיקוד עיצובי ולבחור אילו חפצים להשאיר.

גם את כל הטקסטיל בבית מיינתי ובחנתי היטב מה ראוי שיישאר ומה סיים את תפקידו, ותודה רבה.

כזה היה סדין זוגי בצבע טורקיז אפרפר, בדיוק בפלטת הצבעים של הבית. בחלקים ממנו היו כתמים מימי הווסת שלי. היה ברור שהוא סיים את חייו כסדין, אבל משהו בתוכי עוד לא שם אותו בפח.

הנחתי אותו על הכיסא הצהוב עם רגלי העץ הבהירות וראיתי כי טוב. אני אוהבת את השילוב הזה.

נכון, זה לא אריג ריפוד אלא בד כותנה דק של סדין, אבל יש פה פוטנציאל.

אגב, אין לי אף פעם ויז'ן מאוד ברור של התוצאה הסופית.

שמתי לב לזה לא מזמן דווקא דרך סידור בתים. אני לא מדמיינת את החדר הסופי, קשה לי לראות בדמיון איך ייראו הרהיטים במיקום אחר. זוהי לא מנת חלקי.

אבל אני כן יודעת איפה להתחיל, לבטוח בתהליך וללכת איתו.

זה אפילו מרגש אותי לכתוב את זה. תמיד הערכתי באנשים יוצרים את היכולת להינשא על כנפי ההשראה ולשחרר שליטה בתוצאה הרצויה. ותמיד ראיתי כמה קשה לי לעשות את זה כשאני מנסה לצייר (שימי לב – מנסה לצייר ולא "מציירת"). והנה פתאום אני מזהה בי את היכולת היצירתית הזו! כבר היה שווה לשבת ולכתוב 😊

אז לקחתי את הכיסא הצהוב, פירקתי לו את הרגליים עם אחד משני מפתחות האלן היחידים שיש לי במגירה, לקחתי את אקדח הסיכות ואת הסדין הישן ו… חשבתי לעצמי שיהיה מאוד הגיוני להוציא עכשיו גזרה. הרי זו הדרך הנכונה לעבוד במקרה כזה, אני יודעת את זה. כמו שאני יודעת שכדאי לבדוק את המבחן לפני שמגישים אותו.

אבל הסתכלתי על הכיסא ומיד ידעתי שאין מצב שאני מוציאה ממנו גזרה ומתחילה לחשב איך להוציא אותה וכמה שוליים להשאיר.

ידיעת האני שלי הייתה ברורה: אני הולכת לשחק עם זה, ומה שיצא יצא.

התחלתי לגזור ולמתוח את הבד הטורקיזי. יורה סיכות עם האקדח, מחזקת.

המושב יצא סבבה.

המשענת המעוקלת הייתה קצת מאתגרת, כי בגב שלה הייתי צריכה לעשות קפלים. עשיתי אותם, אבל לא עפתי על התוצאה. פתאום ראיתי איך תחרה מעל הריפוד תשדרג את הכול פלאים. בזווית העין קלטתי, בערימת החפצים בסלון, את הבד של העליונית שהפך לראנר. בואי נראה אם הוא מתאים בגודל.

מכבסת אותו. יש כתמים שלא יורדים, ואני עובדת עם מה שיש. מצליחה לסדר אותו כך שכל החלק הנקי מכסה את המושב. היידה!

מחברת את הרקמה, ותוך כדי מבינה שבא לי חבל כזה שישב על קווי המתאר של הכיסא. נזכרת מיד בחוטי המקרמה ומוצאת אחד בדיוק בגוון של הרקמה. תופרת אותו ביד עם ערכת כלי התפירה הממש מצומצמת שהשארתי, ומכסה את החלק התחתון של המושב בעוד חתיכה מהסדין, כך שהכול אסוף ויפה שם למטה.

איזה פיניש מושקע!

אני אוהבת מאוד את מה שיצא. וברגע שסיימתי קלטתי שמרוב השראה והתלהבות קרה לי מה שתמיד קורה לי – אני לא מצלמת את הלפני ואת התוך כדי.

זה מעצבן אותי, האמת. מיד מתעוררים לי בראש כל מיני קולות ביקורת, שמתמקדים במה שלא עשיתי בשעה האחרונה במקום בכיסא היפה שיצא לי בעלות של אפס שקלים.

אבל עם ההתבוננות הזו אני מבינה שזה כמעט תמיד קורה לי כשאני יוצרת, אם זה בסידור או במיחדוש של משהו. אין לי ויז'ן ברור, אז אני לא באמת יודעת לאיזה מסע אני יוצאת. אני לא מצלמת כי אין לי מושג כמה יפה ושונה זה יהיה בסוף. מבחינתי אני רק משחקת קצת, אז למה אני צריכה לצלם את זה?

וכל פעם זה מבעס אותי מחדש.

אני לא יודעת אם הכיסא הזה יישאר בחדר של דניאלה, כי תוך כדי כתיבה עלה לי רעיון שהוא יעבור לסלון והכורסה הגדולה יותר תיכנס לחדר שלה. נחכה ונראה…

אני כן יודעת שאני אוהבת את מה שיצא.

אני יודעת שלמה שאני עושה עם רהיטים קוראים מיחדוש, גם אם עד עכשיו לא קראתי לזה ככה.

אני מבינה שהדבר הזה שאני עושה עם חפצים ובתים הוא היצירה העיקרית שלי. שם המוזה נפתחת לי הכי חזק, והיא מגיעה תוך כדי תהליך היצירה. התכנון לא עושה לי את זה, וגם לא העריכה.

נכון, זה הופך את רמת הגימור לפחות מקצועית. אבל האמת היא שאני עושה כל DIY פעם אחת. אני לא מתמקצעת ביצירה כלשהי, ולכן זה מתקבל על הדעת מבחינתי. כי כאילו, אני כל פעם עושה סקיצה ועוברת הלאה.

אני יודעת שהיה בתהליך היצירה של הכיסא הזה הרבה מאוד ריפוי עבורי. זיהיתי דברים בתוכי והסכמתי לקבל אותם באהבה, או שריככתי את הביקורת האוטומטית שהייתה לי עליהם.

הכיסא לא יצא מושלם. הוא יצא DIY, מאוד אותנטי ואישי.

ואני עוד מתלבטת עם עצמי מה נכון יותר עבורי לעשות.

להתעקש עם עצמי על הדרך הנכונה ליצור, על לשכתב את מה שאני כותבת מהלב, לערוך ולשדרג.

או להתחבק עם הזיהוי הזה בתוכי. עם המקום שפשוט לא אוהב את הקטע הזה, שלא בא לו לדקדק ולדייק. המקום שאשכרה לא נכנע לפרפקציוניזם הפנימי שמרים את ראשו לא מעט, אותו אחד שגרם לי עד כה לכתוב בעיקר למגירה כי לא עברתי על מה שכתבתי.

ולהבין שזה חלק מהקסם והאותנטיות של היצירה שלי.

דילמה.