אני מקבלת במתנה ליומולדת אופניים,
בלי גלגלי עזר,
עם מקל מטאטא שתקוע מאחור.
אני לומדת לרכוב,
מדוושת לאט בעלייה ברחוב הנרקיסים,
לעבר גן המשחקים.
מפדלת,
ואחי הגדול הולך מאחוריי,
שם כדי למנוע התרסקות שלי,
מחזיק את מקל המטאטא כמו ג'ויסטיק.
שבבים של זיכרונות.
כי הרי כל כך גדלנו ובגרנו ועברנו מאז.
שבבים של אהבה עצומה לאחי הגדול,
הכי אח גדול שיש לי.
ככל שגדלנו, גדל גם השוני בינינו.
ככל שנכנסתי לעולם הרוח,
כך אלון העמיק שורשים באדמה.
וזה לא משפיע כלל
על האהבה העצומה לנשמה הזו שלו.
בגלגול הזה אנחנו אחים,
אבל זה לא הגלגול הראשון שלנו יחד.
תחומי העניין והאמונות שלנו
שונים כל כך,
אבל דווקא כשאני איתו,
משתובבת כמו אחות קטנה,
קל לי להתחבר לצידו
לילדה הפנימית הקטנה שלי,
בלי שזו תהיה השפה הרוחניקית שלו בכלל.
אחי הגדול לימד אותי לרכוב על אופניים.
והוא הגיע לבית החדש שלי בערבה, בערב חג,
עם המשפחה שלו,
ועם הטנדר הגדול,
ועם אופניים.
בשבילי.
טורקיז בהיר,
7 הילוכים,
סלסלת קש מקדימה.
ובלי מקל של מטאטא.