לא… אתמול עשיתי פדיחה. פדיחה שאין לתאר.
באמת, היום קמתי בבוקר והייתי מובכת. פשוט לא נעים.
אתמול בבוקר עבדתי כרגיל. חזרתי בצהריים הביתה, אכלתי, הכול כרגיל. זכרתי שיש לי שיעור יוגה אחר הצהריים.
כמה דקות לפני שיצאתי לשיעור עם המורה המהממת שלי — שהיא באמת מורה מדהימה עבורי, מותחת לי את הצורה, גם בגוף וגם בפנים — חשבתי לעצמי שהערב אני ממש לבד בבית.
השכן המוזר לא בבית.
הילדים לא כאן…
המממ… מעניין, חשבתי לעצמי.
אני לבד.
אז כמה דקות לפני היוגה כתבתי לבחורצ'יק, הבחור הסטלן מהטינדר, שהיה נראה לי חמוד ועם טלפתיה מעניינת בנינו. כבר חודשיים עברו מאז שהוא שאל אותי משהו, ולא היה לי את הפנאי לענות לו. עד אותו הרגע לפני השיעור יוגה!
כתבתי לו בפשטות שהיום אני לבד.
וזו יכולה להיות אחלה הזדמנות בשבילו להגיע, אם הוא פנוי, כמובן…
זה לא היה לי פשוט להביא לכאן, לאמצע המדבר, מישהו שאני לא מכירה.
למען האמת, זה הביך אותי מאוד. עד כדי כך שלפני איזה חודשיים פתחתי את הנושא עם העלם הצעיר.
כתבתי לו שאני לא אוהבת ״דייטים״. שמעולם לא אהבתי.
אני חושבת שהדייט היחיד שהיה לי בחיים הוא הבליינד דייט שהיה לי בגיל 19 עם אב ילדיי. הכרתי אותו ב״שידוך״ סטייל שנות התשעים, בבית קפה הרצל, בשנותיו הראשונות, כשיציאה לשתות שם מקופלת הייתה הדבר הכי ״דייטי״ שאפשר לעשות.
מאז, לא יצאתי לדייט, לדעתי.
וזה כאילו רק הלך והחמיר עם השנים, ה״לא לאהוב דייטים״ הזה. ככל שאני אוהבת יותר להכיר בן אדם לעומק במפגש, וככל שאני שמחה לבלות עם עצמי יותר זמן, כך מתקצרים משמעותית פרקי הזמן שבהם אני רוצה להכיר אנשים חדשים.
היום מביך אותי לחשוב על לשבת במקום ציבורי עם מישהו שאני לא מכירה.
עכשיו, ברחובות זה עבד לי יופי.
בתקופות הטינדר שלי ברחובות, המעטים שהכרתי לא הגיעו דרך דייטים. פשוט הייתי מזמינה אליי הביתה. לשיחה, למפגש.
כל מפגש כזה הוא הזדמנות
להבהיר לעצמי ולזכור את החופש להיפגש גם בלי שזה אומר שיהיה סקס.
לזכור ולהזכיר שזה מפגש פשוט בין שני אנשים שבמקרה הכירו דרך הפלטפורמה הזו.
להזכיר לעצמי שאין פה תגמולים ולא נעים-ים.
להתחבר לעוצמה הנשית שלי, פעם אחר פעם.
כל מפגש כזה הוא הזדמנות לפגוש את עצמי מחדש. דרך עוד שיקוף.
לא להיות מרצה, לתהות כמה כנות אני מביאה לתוך המפגש האנושי הזה?
ככה שאם הרגשתי איזשהו חיבור עם מישהו, הייתי מזמינה אותו לשיחה אצלי בבית.
יושבים בנחת, שותים בירה.
ומה שקורה או לא קורה — זה אצלי בבית. במקום הבטוח שלי.
אבל עכשיו…
עכשיו אני פאקינג במדבר.
אני גרה רחוק.
לכי תביאי לפה עכשיו גבר כדי לבדוק אם הוא בכלל מוצא חן בעינייך!
אז את כל זה הבאתי בפניו של העלם, והתפתחה איזו התכתבות מוסתרת, מלאת זהירות מהצד השני. הכול בסדר. והוא, וואלה, עונה בכנות יפה: אבוא בשמחה למדבר. אני יודע שזה לא אומר כלום, מקסימום עשיתי טיול.
אחלה? אחלה.
ואז אני נעלמת לענייניי לכמה שבועות, ופתאום — הופ! אנחנו ב״אתמול״.
אז אתמול, לפני שיעור היוגה, אני כותבת פתאום לעלם שיש לי ערב פנוי, ואם הוא רוצה – הוא מוזמן.
חוזרת מהיוגה, אוכלת, והופ! מתקשר אליי חבר טוב, אח של הלב מחו״ל, לשיחת הווידאו שלנו.
ותוך כדי המפגש הזה עם החבר בווידאו, העלם כותב שהוא יכול להגיע.
מגניב, אני כותבת לו, ואומרת לו שאני בשיחת וידאו ושפשוט יצא לכיוון המושב שלי.
ברוך השם, יש לו נסיעה…
טוב, הוא אומר, ואני צוללת למפגש עם האח הגלקטי שלי. איך אני אוהבת את המפגשים האלה שלנו בווידאו… אני מרגישה קרובה יותר ככה.
בקיצור, אני עפה בשיחה ומוזגת לעצמי עוד כוס יין אדום. לחיים!
השיחה כיפית לי ואני מפרגנת לעצמי עוד יין, כמו שאני אוהבת. ואנחנו מדברים…
ופתאום בא לי משהו מתוק.
מה לעשות שהדבר המתוק היחיד שיש בבית הוא עוגה מתובלת שהכינה לי חברה ליום ההולדת?
מה לעשות??
לאכול בזהירות. זה תכלס מה שנשאר. לנסות לאכול את זה בזהירות…
לא הלך.
זה כל מה שיש לי להגיד.
לא הלך.
בסוף שיחת הווידאו עם החבר היקר, סחבקית כבר שיכורה.
אין מה לעשות, זו האמת. שיכורה.
הולכת להתקלח. מוודאת עם העלם – הוא כותב שהוא מגיע עוד חצי שעה.
נהדר. הולכת להתקלח.
יוצאת מהמקלחת.
שיכורה ומסטולה.
זו האמת.
שיכורה… ומסטולה.
מתלבשת. פיקס.
מתקשרת לאחות יקרה־יקרה, שיש לה יום הולדת היום, לאחל לה כמה דברים וללחוש לה באוזן.
מתקשרת למכשפופה הזו, ואחרי שני משפטים חושפת בפניה את האמת לאמיתה:
״ט׳, יש בחור מהטינדר בדרך לפה. אמור להגיע תוך רבע שעה, ואחותך יושבת פה שיייייכורה. שיכורה.״
״את צריכה ויטמין סי,״ היא אומרת.
ואני מוצאת את עצמי רוכבת מעל השיש… שיכורה… סוחטת שני תפוזים מהמקרר.
מיץ תפוזים סחוט טרי.
ואני רק רוצה לשכב על הספה.
שיכורה. נו, נו, שותה שני שלוקים, החברה על הקו. מפה לשם אני מנתקת את השיחה איתה…
שיכורה!!
והעלם מתקשר שהוא בכניסה למושב.
לא, אלוהים…
והוא שואל אותי מה שלומי אחרי ה״הלו״,
ואני… וואי, בקושי מצליחה לענות לו.
משחילה איזה ״בסדר״ ויוצאת לקבל את פניו בלב המושב, בלב המדבר.
הבן אדם נהג עכשיו שעה.
שעה כדי להגיע לפה, כן?
ואני מחכה לו בחוץ… פאקינג שפוכה.
אומרת לו שלום וברוך הבא, מושיבה אותו על הספה.
מתיישבת מולו ומסבירה לו שקרתה תקלה.
ושאני באמת ממש־ממש מצטערת, אבל אני ממש מפורקת.
זו האמת.
שאני ממש גמורה.
ויש לי כזה עניין, שאני תמיד מזהירה אנשים לגביו:
שאני… וואי, אם אני עייפה…
אני פשוט נרדמת.
בפנים.
פשוט. נרדמת.
שתדע… זה לא אישי.
אני זוכרת שמתישהו יצאנו החוצה, לנסות אולי קצת אוויר, שאולי אתעורר.
לא בניתי על זה בעצמי, אבל אמרתי… לפחות ננסה.
תוך כדי מלמלתי מלא פעמים שאני מצטערת ושזה לא לעניין לארח ככה.
באמת. זה לא אירוחי… בכלל.
והוספתי, ממש מכל הלב, שהוא מוזמן להישאר. הספה ממש נוחה, וככה אולי בבוקר נצליח לדבר קצת, אחרי שאישן…
וגם אם לא, לפחות הוא ייהנה מהנוף המדהים בנסיעה בבוקר.
הוא סירב בנימוס.
ונתנו לזה עוד הזדמנות אחרי שהוא העיר אותי, כשהתחלתי לנמנם כנראה במרפסת.
נכנסנו הביתה, ומתישהו הוא הציע שאני אלך למיטה והוא ייסע הביתה.
יואו… לא, זה באמת לא נעים.
מודה.
לא נעים.
אבל זה ממש הדבר שהכי רציתי.
פשוט ללכת לישון.
לבד
עם עצמי
במיטה הגדולה שלי.
וכך היה.
התרסקתי.
התעוררתי בחמש לפנות בוקר עם השמלה, ואפילו עם הגוזייה ששמתי אתמול בערב, למען השם!
(אשכרה שמתי גוזייה כדי לא להיות יותר מדי מילפית בשביל העלם!!)
מתעוררת ולא זוכרת בשנייה הראשונה איך היא פאקינג הגיעה למצב הזה!!!!
יהההה! יואו…
כמה צחקתי!!!!!
כמה צחקתי בחוסר נעימות… יואו, באמת.
על הפיפי של הבוקר שלחתי לו הודעה מתנצלת ווידאתי שהגיע בשלום.
שעה אחר כך הוא כתב שההתנצלות מתקבלת ושהכול נסלח.
אבל לי עוד נשארה קצת תחושה של לא נעים. לטרטר ככה בן אדם.
על מפגש שהוא לא אותנטי ואמיתי
שאין בו תקשורת כנה.
כי זה לא באמת חשוב מה הסיבה שמפריעה לכנות הזו שאני רוצה במפגש עם אנשים.
אם זו שכרות, או סטלנות, או רוחניקיות, או ציניות חריפה שמכסה… או… לא יודעת.
יש מלא דרכים לא להיות נוכחת במפגש כלשהו
והאמת היא שבלי נוכחות אמיתית – עדיף כבר להיות רק עם עצמך.