הקשת הפציעה בענן בשמי חברון, ממש אחרי המבול.
זה שהיה, וזה שעוד מעט יגיע.
הנוף יפה, בפסגות הרים שטרם הגעתי אליהם עד כה. מחשבות, ספק זיכרונות קדומים, דמיונות על מי שחי כאן פעם – מציפים אותי, כמו תמיד בנופים בתוליים שכאלה.
יפה כאן, ללא ספק, אבל הלב שלי גועש. ממש כמו הסערה שהתחוללה כל הלילה.
איך הגעתי בליל סערה לפסגת הר באזור חברון? זו ללא ספק שאלה ראויה.
אבל להיכנס לכל הדיטיילס והפרטים האלה לא באמת יביא רפואה לליבי. זה רק ייתן למוחות שלנו עוד פרטים להיתקע עליהם.
מה שמשנה עבורי הוא המהות שהביאה אותי לשם. הדברים החשובים לי שקיבלו ביטוי, גם אם כואב, על ההר הזה. הרצון שלי להיות עם אהובי דווקא בתקופה מלאת אתגר לשנינו. ואולי תקופה מלאת אתגר בתוכנו, כי זו אכן הייתה תקופה מאתגרת בזוגיות שלנו.
בדיעבד נדע לחבר את הנקודות ואת הזמנים, ולהגיד שהיינו בסופו של הקשר הזוגי שלנו.
וזו, ללא ספק, הייתה איזושהי פסגה שכבשנו יחד, וגם כל אחד לחוד.
פסגת הר חברון.
כמה אני כועסת כשאני לא מקשיבה לאיתותים…
כמו כל חוסר הסנכרון שהיה בינינו באותו היום שבו נסענו בלילה למדבר. כשהדברים הולכים עקום, זה בדרך כלל סימן להניח להם. אבל כשהמיינד מחליט שמשהו ממש חשוב לו… אוהו!
אז נסעתי. למרות שזה לא הלך חלק.
ונכנסנו לשטח עם הרכב הנמוך שלי. וגם המשכנו לנסוע בדרך שהייתה קשוחה מדי. גם לרכב וגם לי.
נתתי לו את המפתח ואת ההגה
״תנהג אתה.״
העברתי את המושכות לאביר, סומכת עליו יותר מאשר על עצמי, מקשיבה לקולו, מנסה לשתוק ורק לשנות את החשיבה שלי, אבל למעשה – פשוט משתיקה את עצמי.
וכשהגענו כבר לפסגה, אחרי דרך חתחתים, האמת,
הייתה שם רק הרוח.
רוח עוצמתית וחזקה, בליל סערה על פסגת הר במדבר.
כל כך חזקה, שהיא טלטלה את האוטו שישבנו בו, מנסים להרים לעצמנו את התדר:
שרשרת אורות קטנה יצאה מהתיק וקישטה את הדשבורד. חבילת הקלפים עורבבה, וחיות מסרו לנו מסרים.
רוח נשבה לא רק בחוץ, אלא גם בחדרי ליבי. העיפה איתה הכול בסחרחורת.
בכל פעם שניסינו לצאת מהאוטו, הדלת כמעט נעקרה ממקומה.
במקום לרקוד את חירותנו, נרדמנו כלואים באוטו.
התעוררתי עם אור ראשון למראה המופלא של ההרים אחרי המבול.
גשם עדין ליטף אותי עם ההתעוררות, ואחרי שגם אהובי התעורר, הקשת הפציעה.
המבול עבר. אפשר לחזור הביתה.
הירידה מן ההר הייתה קלה מהעלייה, ללא ספק. אבל הדרך הביתה הייתה רצופה עוד אתגרים שאף אחד מאיתנו לא דמיין. היקום כולו הסתדר כמבוך, ואנחנו רצים בו, לא לגמרי מבינים את הדרך.
אלה היו רגעים של הרבה מאוד כעס.
כעס עליו, שלקח את ההגה לידיים, ופאק! תראה לאן הגענו.
כעס עליי, שלא עצרתי אותנו בזמן. שביטלתי את ההיגיון שלי, שאמר עוד לפני כל ההר, והמבול, והרכב שנתקע לנו:
עצור! כאן עובר הגבול שלי.
לרוץ במבוך זה מעייף.
לרוץ זועמת במבוך, זה כבר לרוץ ולהתנגש בכל פעם בעכבר השני שמנסה למצוא את הדרך החוצה.
חסר תכלית.
לשים את הכעס בצד תוך כדי ריצה במבוך – זו כבר אומנות.
לא חשבתי שיש בי אותה, ושם, שם גיליתי שאני יכולה לברוא מציאות אחרת.
גיליתי את כוח ההתמרה. את היכולת שלי, ושלנו, לשנות את האנרגיה גם בתוך הכאוס החיצוני.
גיליתי שאם אני רוצה חומוס, הוא יגיע עד אליי, למרבה ההפתעה, ואני אנגב אותו על הפגוש של האוטו. עם זיתים ושמן זית מטפטף.
זה היה שיעור כואב כדי ללמוד את זה על עצמי.
זה היה שיעור כואב לגלות עוד רובד של אתגר בזוגיות שלנו.
זה היה שיעור כואב בהצבת גבולות ברורים, עוד לפני ה״אמרתי לך״ שנאמר בלב או בפה.
זה היה שיעור כואב בלסמוך על הקול הפנימי שלי, גם אם הוא לא כמו של אהובי.
ובעיקר, על פסגת הר חברון למדתי את השיעור
בלא לתת למישהו אחר לתפוס את ההגה של הרכב שלי, של החיים שלי.