את סבא שלי מצד אמא פגשתי רק פעמים ספורות בחיי. הוא חי בארצות הברית ונפטר כשהייתי בערך בת 18. אמנם לא הכרתי אותו היטב, אבל בין שאר הדברים הוא היה גם גיבור.
במלחמת העולם השנייה הוא סיכן את חייו כדי להציל יהודים ולהבריח אותם לשוודיה. ולא רק שזה כבר סיפור לפוסט אחר, ממש הגיע הזמן שהפוסט הזה ייכתב כבר!
כמה שנים אחרי מותו החלטתי להוסיף לשם שלי את שם המשפחה שלו, ״פרנקמפ״, ומאז אני נושאת אותו בגאווה.
כשהייתי בערך בת שלוש, סבא שלח חבילה מאמריקה. בחבילה הייתה שמלת נקודות של H&M. אבל מה שהכי קסם לי בגיל שלוש לא היה מאיפה השמלה הגיעה, אלא שזו הייתה
ה־שמלה ה־מסתובבת הכי יפה בעולם!
וואו, איך אהבתי ללבוש אותה… וכמה אני אוהבת להסתכל על התמונה שלי בה, עם שמלת הנקודות ושיער בקבוקים בלונדיני.
בילדותי אמרתי לאמא שלי שאני רוצה שהיא תשמור את השמלה לבת שלי.
אשכרה.
ואמא שלי המהממת שמרה את השמלה. היא שמרה לי אותה עד שגדלתי קצת, והשמלה הפכה לחלק מהנדוניה שלי, מקופסת הזיכרונות שליוותה אותי לאורך השנים.
שמרתי עליה בידיעה שהבת שלי תלבש אותה.
ואכן, השמלה חיכתה לבואה של דניאלה במחסן, וכשדניאלה הייתה בת שלוש, החלום הוגשם. דניאלה, עם בקבוקי בלונד, דומה לי מאוד, לובשת את השמלה המסתובבת.
והכי כיף – דניאלה אהבה את השמלה ואהבה להסתובב בה. עברו אולי 30 שנה, אבל השמלה עדיין מסתובבת בדיוק כמו שילדה בת שלוש רוצה.
ואז דניאלה גדלה. גדלה מדי בשביל השמלה, והמנוקדת חזרה לארגז.
השמלה הייתה אחד החפצים הראשונים שהוצאתי מקופסת הזיכרונות, בידיעה מוחלטת שזה חפץ משמח שאני רוצה לראות יותר.
מיד עברה המסתובבת לקופסת הקישוטים – הקופסה שבה נערמו חפצים שמעוררים בי שמחה וכיף, ושאני רוצה ליהנות מהם איכשהו.
השתמשתי בהרבה חפצים אהובים מהקופסה הזו כשסידרתי את האחסון הקבוע בבית שלי – המקום שבו החפצים מקבלים את מקומם הסופי אחרי שמסיימים את כל המיון.
הפרוזדור בבית מחבר בין שלושת החדרים שלנו, ולכן רציתי שהוא יבטא את החיבור של שלושתנו. את המשותף לנו.
הילדוּת.
החלטתי שתהיה במזדרון תערוכה משתנה של עבודות וציורים של הילדים. תליתי מוביילים שהם הכינו, והרגשתי שזה יהיה הבית של השמלה המסתובבת שלי.
אז תליתי אותה על קולב, לצד שלט קטן שעליו כתוב:
״בכל דבר חבוי יופי, לא כל אחד מסוגל להבחין בו״.
ומאז היא כאן, כל הזמן, מחברת אותי לילדה שאני, ולילדים שלצדי.