אם לומר את האמת, אני פשוט מנסה להתמסר.
זה קטע, כי אולי אי אפשר לנסות להתמסר… צריך פשוט להתמסר, וזהו.
יש מצב שזה גם מה שאני עושה, אבל זה עוד לא מרגיש לי טוטאלי.
משהו בשנה האחרונה, עם כל המעבר למדבר השקט הזה, טלטל אותי עמוקות.
נכון, זה ממש לא מפתיע. ועם זאת, זו חתיכת הפתעה!
חודש אחרי המעבר התפוגגו להם כמה תסריטים בראשי, שנורא רציתי שיתממשו.
הייתי בטוחה שהשקט יאפשר לי להוציא ממני את כל השפע שעובר דרכי ומבקש ביטוי כבר שנים.
עוד ברחובות ראיתי בדמיוני איך אני קמה כל יום וכותבת. סוף־סוף מפיחה חיים חדשים בבלוג שזנחתי. מפיצה את המשחק Catching Love אל מעבר לים, כי הרי לתפוס לבבות אפשר בכל שפה ובכל מקום.
ראיתי אותי עוברת בין משקים בערבה, מכניסה סדר בבלגן שיש פה בכל כך הרבה בתים.
דמיינתי איך תדבק בי קלילות שכזו, שאוכל לחלוק את חיי ואת כל הטבע המדהים סביבי בסטוריז.
תסריטים, חלומות… פוף! התפוגגו.
המעבר שינה מלא רבדים בחיים שלנו. אין כמעט אספקט אחד שלא עבר שינוי.
חלק מהשינויים עשו לי נעים בלב, וחלקם כיווצו אותו ממש.
טלטול.
הבנתי שעם כל הרצון הטוב, החלומות וכל ההשראה שעוברת בי, אני צריכה עוד פרנסה.
התחלתי לעבוד כשכירה. השקעתי אנרגיה בהתמקמות כאן, בתמיכה בילדים שלי, שעוברים חתיכת שינוי…
נדמתי.
לא נשארו לי פנאי או אנרגיה להרים פה את העסק שלי או לפזר נצנצים ברשת.
החודשים עברו, האתגרים התפתלו, אצלי כמו אצל כולנו בשנה הזו.
אט־אט הרגשתי את כובד המשקל של כל החלומות.
כי בשביל להגשים כל חלום כזה, יש פאקינג רשימת משימות.
יש דברים להוציא אל הפועל, יש פעולות רבות לעשות.
התעמתתי פנים אל פנים עם המעצורים הפנימיים שבי, אלה שתרמו להימנעות שלי מהגשמה:
אני לא רוצה למכור.
אני לא מיומנת בכל מיני פיצ'רים ברשתות, אז לוקח לי נצח להעלות משהו.
מה יגידו עליי? ואולי אני יותר מדי?
אני שונאתתתתת לשווק.
להבין פעם אחר פעם שאני לוקחת כמובנות מאליהן את המתנות שלי.
וכמובן – אני צריכה, ללא הצלחה מרובה, להיות ממוקדת!
תכלס, לא המצאתי אף אחד מהפחדים האלה. אבל אימצתי אותם קרוב כל כך לליבי, שהם הפכו להיות חלק ממני.
הרגשתי שנמאס לי.
נמאס לי מרשימת משימות בלתי נגמרת שאני פשוט לא מגיעה אליה.
נמאס לי לכעוס על עצמי ולהוריד את עצמי.
נמאס לי לקנא.
נמאס.
והתחלתי להוריד מעליי.
בלי איזו תוכנית מוגדרת מראש, מצאתי את עצמי סוגרת כל מיני עניינים.
סוגרת לנצח, או אולי עד שיגיע הזמן המתאים להחיות אותם.
סוגרת בלי לדעת.
ככה, למשל, החלטתי לסגור את האתר המהמם שלי, שבניתי לגמרי לבד לפני שלוש שנים.
כל החלטה כזו, לזנוח משהו שרציתי, הגיעה עם כאב גדול, עם קולות מבקרים בראש ועם תחושת מוות מסוימת.
ועם זאת, כל החלטה כזו הייתה לא מתוכננת, והתבססה על החלטות של הרגע. החלטות של פתאום לשנות לגמרי כיוון, לשבור את ההגה.
לאט־לאט נהיה שקט.
שקט יחסי.
ההתאקלמות כאן טרם הסתיימה.
יש בפניי עוד אתגרים ושמחות וחיוכים ושקיעות.
ויש בי פחדים עמוקים.
וכשהם לא מרעידים את עצמותיי, הם מזכירים לי להאמין.
לבטוח
לדעת
אני שמורה ומוגנת.
האלה הגדולה דואגת ותדאג לי.
לפעמים אני קוראת לשמירה שלי אלוהים או אבא שבשמיים, לפעמים ההדרכה שלי או מלאכים או ג'ה.
השם לא באמת משנה עבורי.
וכל שעליי לעשות הוא להתמסר.
לכאורה, כשיש איזה ״למה״ מוגדר, איזו תוכנית פעולה או מטרה, ההתמסרות ברורה וקלה יותר.
אני כותבת ״לכאורה״ כי במשך השנים האחרונות היה לי מאתגר ממש להתמסר לקידום מפגשי סידור הבית שאני עושה, לסדנאות או לשיחות האישיות.
היו מטרות, הייתה תוכנית, והיו מלא מלא קולות בראש שעיכבו את העשייה בפול פאוור.
והנה עכשיו, כשאני לא רוצה לקדם כלום, רוצה לקבל באהבה את מה שמגיע עד אליי, בלי לפעול כרגע לפי חוקי האלגוריתמים או המשפכים או השם יודע מה – דווקא עכשיו אני מבקשת מעצמי להתמסר.
אל הלא נודע
אני מפסיקה להתווכח בתוך הראש עם מה שעולה ומבקש לצאת ממני החוצה.
מבקשת מעצמי להפסיק לכבות את הלהבות, גם אם אין איזו מטרה ברורה שלכבודה אני יוצרת.
להסכים להביא אותי, את כל מי שאני, בלי להתמקד במה שאני ״עושה״ או ״מוכרת״.
וזה קורה כבר בערך שבוע.
כותבת לכם את זה ונזכרת לטפוח לעצמי על השכם.
מניחה את הלב שלי כל בוקר בפומבי, באותיות וחיוכים, בלי לדעת למי או למה.
מתמסרת.
כי אם אני בוטחת באלוהים ובאלה הגדולה שידאגו לכל מה שאני צריכה ורוצה, אני צריכה להיות פאקינג ממושמעת!
וליצור כאן את מה שהתבקשתי,
בין אם זה לתפוס לבבות, להתלהב מהטבע או להזכיר לחייך.
לשדרג את האימהות שלי וליצור אווירה נעימה בבית שלנו, או לעזור לאחרים לסדר את הבית שלהם.
אין לי מושג.
אין לי פאקינג מושג.
כל שנותר לי הוא להתמסר
ולחייך.