האופונופונו הגיע לחיים שלי בחודשי הקיץ, לפני כמה שנים.
הפילוסופיה והמנטרה הפשוטה נכנסו לחיי דרך ספר קטן, בתזמון כזה שבו הלב שלי ביקש ריפוי. כי ממש לפני שהספר הגיע אליי, שברתי לעצמי את הלב.
אהבתי אותו כל כך, את ג׳נגו. הגבר שהיה לי איתו חיבור עמוק, העמוק ביותר שידע ליבי עד אז.
זו הייתה אהבה גדולה מאוד, אפילו עוד בטרם נפגשנו. אהבה ששנינו לא מצאנו מילים להסביר.
לקח לנו שישה חודשים להיפגש. רק אחרי שנפגשנו הבנו, כך הרגשנו, שהיינו צריכים הכנה של חצי שנה למפגש כל כך עוצמתי, שבו באמת בקושי הצלחנו לנשום. התרגשות של שתי נשמות שחזרו להיפגש כאן שוב.
בכל הודעה ממנו, עם כל תמונה ששלח, הרגשתי בגוף חיבור עמוק כזה שלא ידעתי נפשי ממנו.
אבל זה היה סיפור אהבה שונה. למרות שלשנינו היה רצון כן להיפגש פה, על הכדור הזה, בגלגול הזה, כמעט שלא נפגשנו. הצלחנו להיפגש כמה פעמים, בין כל הביטולים והבלת״מים שהופיעו בכל פעם שהתכוונו להתחבק ולהתחבר.
ובכל ביטול כזה, הלב שלי נשבר עוד קצת.
במשך שבועות של אהבה ענקית שלא מצליחה להתממש, של ציפייה ואכזבות, נכנס ספר האופונופונו לחיי.
האופונופונו היא פילוסופיה שמקורה בהוואי, ובגרסה שפגשתי בספר היא הגיעה אליי עם מנטרה פשוטה:
אני מצטערת.
אנא סלחי לי.
אני אוהבת אותך.
תודה.
מנטרה שמזמינה אותי לפגוש את מה שעולה בתוכי בחמלה, לקחת אחריות על הדרך שבה אני חווה את הדברים, ולנסות לשחרר את מה שאני סוחבת איתי מהעבר.
אז עוד לא ידעתי להסביר בדיוק מה יש בה, אבל משהו בה משך אותי.
אהבנו כמה חודשים, עד אותו סוף שבוע.
ג׳נגו הוא נשמה עתיקה שמוכרת לי מגלגול אחר, ועל כן האהבה בינינו הייתה עוצמתית ועמוקה כל כך. לפחות כך הרגשתי. אז עוד לא ידעתי את כל מה שאני יודעת היום, אבל ידעתי שהוא בא לחיי כדי ללמד אותי שיעור חשוב, ושגם אני באתי ללמד אותו.
באותו סוף שבוע, כששוב לא יצא לנו להיפגש, עלתה לי הסנטה מריה, כמו שאומרים.
לא רציתי לוותר על הקשר הלא שגרתי שלנו, אבל גם לא יכולתי להמשיך לחיות בציפייה בלתי ממומשת.
אז אזרתי אומץ ואמרתי לו את זה.
הוא בחר לשתוק, ואני לא הפסקתי לבכות.
הרגשתי שאני שברתי לעצמי את הלב.
ובתוך כל הדמעות הצלחתי לראות, כאילו מבחוץ, איך אני מייצרת לעצמי זיכרונות כואבים. איך אני שופטת את מה שקורה ושמה על כל החוויה תווית של שברון לב.
בד בבד הצלחתי לזכור את מה שכבר ידעתי: הוא בא ללמד אותי שיעור חשוב בגבולות ובאהבה עצמית.
האמנתי שאני זימנתי לעצמי את המפגש ואת החוויות איתו, ושאני אחראית על יצירת המציאות שלי.
והאמת היא שהרבה יותר כואב לחוות כאב עמוק ולחשוב שאת עצמך יצרת אותו.
זה היה קיץ קשוח ללב שלי.
כידוע לכולנו, כשהדברים מתפרקים, הם מתפרקים כולם. וכשמגיעה העת להציב גבולות בחיים, הפריצות מקוממת בכמה מעגלים.
ובתוך כל הקושי הזה, הספר מצא את דרכו אליי.
הרגשתי קריאה פנימית, בתיבול של צירוף מקרים. קראתי את הספר ביומיים וקפצתי למים.
הבנתי שאני רוצה וצריכה להשתמש במנטרה.
רציתי להזכיר לעצמי, עם כל רגש שעולה, שאני יכולה להתבונן במה שקורה לי, לקחת אחריות על התגובה שלי ולשחרר את מה שכבר לא משרת אותי.
ויותר משהשתוקקתי לקחת אחריות על המציאות שלי, רציתי לנקות את הזיכרון שלי.
לסדר את התודעה שלי. את הבית הפנימי.
רשמתי לי את המנטרה על חתיכת נייר והודעתי לילדים שאני עושה איזה משהו.
״אמא הולכת למלמל הרבה בימים הקרובים״, אמרתי להם.
ואכן, כך היה.
במשך יומיים או שלושה אמרתי אינספור פעמים שאני מצטערת ושאני אוהבת אותי.
בכל פעם שעלתה מחשבה או זיכרון, חזרתי אל המנטרה. לפעמים אמרתי אותה בקול רם, לפעמים בלב. הודיתי לעצמי, ניסיתי להתבונן במה שעולה בי ולא להיסחף מיד אל תוך המחשבות והסיפורים שהמוח שלי מספר לי.
והאמת היא שפשוט חשתי הקלה.
אני לא יכולה לדעת בוודאות מה גרם לה.
אולי ההסכמה להתבונן מבחוץ במה שקורה לי. אולי לקיחת האחריות. אולי קסם הוואי עתיק. ואולי עצם המלמול, החזרה על אותן ארבע שורות שוב ושוב, הוא שהקל על ליבי.
אבל חשתי הקלה.
אחרי כמה ימים של שימוש אינטנסיבי במנטרה – ברמה של שעות שלמות, שבהן כל כמה דקות חזרתי עליה – שמתי לב שמשהו נוסף קרה.
התדירות שבה זיכרונות ״תקפו״ אותי מבפנים פחתה. גם הביקורת והשיפוט הופיעו פחות.
לא נעלמו כל הכאבים, ולא הפכתי פתאום לאדם שחי רק בהווה, בלי זיכרונות ובלי מחשבות. אבל משהו השתנה באופן שבו פגשתי את מה שעלה בי.
מאז המשכתי במסע שלי, במסע של סידור הבית הפנימי.
לארגז הכלים התודעתי, הרגשי והרוחני שלי נוספו עוד כלים רבים. מדי פעם האופונופונו היה נשלף מתוכו, במיוחד כשחוויתי דרמות שעוררו בי כעס, תסכול, חרדה או תחושות קשות של ניצול, נטישה ואשמה.
בכל פעם שהרגשתי שהצטבר בי איזה לכלוך שמשפיע על האופן שבו אני חווה את המציאות כרגע, שלפתי את השפריצר כדי לנקות עוד קצת.
לא תמיד. לא בכל פעם. אבל הוא נשאר איתי, כאפשרות לחזור אל עצמי.
והיום, כשאני חושבת על הקיץ ההוא, אני לא יודעת להגיד אם המנטרה היא שעזרה לי, או שהייתי כבר מוכנה לראות את הדברים אחרת. אולי זה היה השילוב בין השניים.
אני רק יודעת שבתוך תקופה שבה הלב שלי כאב מאוד, מצאתי משהו פשוט שיכולתי לעשות עם הכאב הזה.
ארבע שורות שאמרתי לעצמי שוב ושוב:
אני מצטערת.
אנא סלחי לי.
אני אוהבת אותך.
תודה.