לפני כמה שנים שיניתי את הרגליי

במקום לשנות את טבעו של הדם הזורם ממני
ולכלוא אותו בצמר גפן כזה או אחר,
התחלתי לאפשר לו להיות
מחוצה לי כמו שבתוכי.

נוזלי, אדום, מבריק.

נותנת לו להיות
דם.

אני אוהבת לדמם את הווסת שלי,
להתרוקן ולנקות את כל שהיה בתוכי
בחודש החולף.

מאוהבת בלבנה, אני צופה בה,
מתרגשת לראותה כל פעם מחדש.
והיא מצידה מסמנת לי מתי אני צריכה לקבל
דוח סיכום רגשי פנימי
על החודש שהיה.

וכמו שאני מתבוננת בלבנה,
אני מתבוננת בדם.
לומדת עליי ממנו,
רואה בו שיקופים,
בעיקר רגשיים,
של מה שהיה בקרבי.

הפסקתי להיגעל או לפחד מהדם
והתחלתי ללמוד ממנו
על עצמי,
על האישה שאני.

שיעורים של בדיעבד
מהחודש האחרון:

האם צברתי בתוכי,
לא ביטאתי את רגשותיי?

אני אראה זאת היטב
בסימנים שהפכו לי מוכרים,
מעידים על עומסי רגש המתפנים מגופי,
כדי שאוכל לברך את פניהם החוצה
בעת השחרור והניקיון.

חודשי כנות ונאמנות לעצמי
מתגלים לי בסופם
בדם נקי וקולח,
זורם באין מפריע.

חודשי בהירות פנימיים
מתבטאים גם בדמי,
המזכיר לי לחבק אותי עוד קצת
ולטפוח לי על שכם הרחם:

הייתי נאמנה לעצמי,
לגופי ולנפשי.

החודש הזה הדם שלי צלול,
נוזל ממני בקלילות ובשטף,
אדום ויפה.

כמו פרס פנימי על החודש הזה,
שבו הצמחתי עורי מחדש
לאחר השלה כואבת ומטלטלת.

מחבר אותי אליי,
מזכיר לי לחבק אותי,
להתכנס פנימה
גם כשאני בחוץ.