יש משהו בפשטות, בקליטות, באי־החפירה למה הדבר הזה הגיע לחיי, שגרם לי לחזור ולהשתמש במנטרה הזו בתקופה האחרונה.

אני מצטערת.
אנא סלחי לי.
אני אוהבת אותך.
תודה.

האופונופונו היא פילוסופיה שמקורה בהוואי, והמנטרה הזו היא אחת הדרכים שבהן אני מתרגלת אותה. מבחינתי, היא מזכירה לי לעצור, להתבונן במה שקורה בתוכי ולנסות לשחרר את מה שאני סוחבת איתי מהעבר.

מה בעצם עומד מאחורי המנטרה?

ממש בקצרה, לפי האופן שבו אני מבינה ומתרגלת אותה, כל מה שעולה בחיי יכול להיות הזדמנות להתפתחות וללמידה. גם מה שמכעיס, גם מה שמכאיב, גם הדברים שהייתי מעדיפה שלא יגיעו לפתחי.

״אני מצטערת״

אני מצטערת על מה שעולה בי, על הכאב, על התגובה שלי לסיטואציה. אני מכירה בכך שיש בתוכי משהו שמבקש את תשומת הלב שלי.

״אנא סלחי לי״

אני מבקשת סליחה מעצמי. מנסה לפגוש את עצמי בחמלה, במקום להוסיף על הכאב גם ביקורת ואשמה. אני מזכירה לעצמי שאני בתהליך של למידה, ושאני יכולה לבחור לפעול אחרת.

״אני אוהבת אותך״

תזכורת חשובה, אולי החשובה מכולן: גם כשקשה לי, גם כשאני כועסת על עצמי, גם כשאני לא מבינה למה אני שוב מגיבה ככה – אני רוצה לזכור לאהוב אותי.

״תודה״

הודיה על האפשרות ללמוד, לגדול ולשנות קודם כול את עצמי. על האפשרות לעצור לרגע, להתבונן ולבחור איך אני רוצה לפגוש את מה שקורה לי.

צרפו את כל אלה יחד וקיבלתם מנטרה קליטה ופשוטה, שאפשר לחזור עליה בכל מקום ובכל זמן.

מבחינתי, יש בה משהו שעושה וויש בתודעה.

מין Alt+Ctrl+Delete מנטלי כזה.

אז מה זה בעצם לתרגל?

למעשה, למלמל.

למלמל את המנטרה לעצמי, בקול או בלב, בכל פעם שעולה בי מחשבה שמושכת אותי ללופ. כעס, תסכול, ציפייה, אכזבה, פחד, או אפילו מחשבה שמתחילה ב״הלוואי ש…״.

אני מצטערת,
אנא סלחי לי,
אני אוהבת אותך,
תודה.

יש מלא דרכים לשחרר את עצמנו מדפוסים והרגלים מחשבתיים, וכל אחת יכולה למצוא את הדרך שלה. יש משהו בפשטות של המנטרה הזו, ובכך שאני לא צריכה עכשיו לחפור ולברר למה בדיוק הדבר הזה הגיע לחיי, שמאפשר לי להשתמש בה גם כשאני נסערת.

האם היא באמת מנקה את התודעה? האם היא משחררת זיכרונות ותכנותים ישנים? את זה אני לא יודעת למדוד או להוכיח.

אבל אני כן מכירה את ההשפעה שיש לעצם האמירה שלה עליי.

כשאני עוצרת לרגע כדי לומר את המנטרה, אני יוצאת לשנייה מהסיטואציה המסעירה. אני מפנה את תשומת הלב אל מה שקורה בתוכי, במקום להמשיך אוטומטית עם המחשבה הבאה, ועוד אחת, ועוד אחת.

וזה כבר עושה הבדל גדול.

כי דרך התרגול הזה אני לומדת לזהות את המחשבות שלי. לקלוט לאט־לאט את הלופים. להבחין מתי מה שעובר בי קשור למה שקורה עכשיו, ומתי זו פשוט שריטה על התקליט — זיכרון ישן, פרשנות מוכרת או סיפור שהמיינד שלי יודע לספר מצוין.

לזהות ולהכיר את המיינד שלנו – זו עוצמה אמיתית.

לנקות גם כשהכול טוב?

אגב, אני אוהבת לתרגל בכל פעם שעולה מחשבה או רגש, גם כשהם מרגישים טובים ונעימים.

למה? כי אני רוצה לזכור לא להיצמד לכל דבר, לא להפוך שום חוויה למשהו שאני חייבת לשמר או לשחזר. להיות עם מה שיש, בלי לנסות להחזיק בו בכוח.

לא תמיד אני זוכרת לעשות את זה, כמובן. המיינד שלי לא בדיוק מתנדב לוותר על הפטפטת האינסופית שלו.

אז אני עוזרת לעצמי.

כשהתחלתי לתרגל, היה לי קשה לזכור את המנטרה, ולכן הדבקתי פתקים בכל מיני מקומות בבית. רציתי תזכורות שיקיפו אותי, שיפגשו אותי גם כשאני לא חושבת במודע על התרגול.

בהמשך יצרתי לעצמי שומרי מסך לטלפון, עם תמונות שאני צילמתי ברגעים בטבע שבהם הצלחתי לתפוס משהו שאני חווה כאהבה: יער, מדבר וים.

כתבתי על התמונות את המנטרה, בפשטות, כדי שתהיה לי תזכורת בתוך הנוף שמציץ אליי בכל פעם שאני בודקת מה השעה.

ארבע שורות על מסך הטלפון. משהו קטן שמזכיר לי לעצור, לנשום, לנקות את הראש ולחזור לרגע הזה.

לנקות
לאהוב
להיות