לחג המולד קוראים בדנמרק JUL, וזה גם שמו של חג האור החורפי שחגגו העמים הצפוניים עוד לפני שהנצרות הגיעה והלבישה על המסורת העתיקה את סיפור הולדתו של ישו.
והשנה אני חוגגת יול. במדבר.
בפעם הראשונה שחגגתי יול הייתי בת 11. אמא לקחה אותי לחופשה בדנמרק כפרס על זה שלמדתי לדבר קצת דנית.
אני זוכרת את חג המולד הזה, ששונה מאוד מחג המולד האמריקאי שאנחנו מכירים מהמסך. אני זוכרת את הימים שלפני החג, בבית העץ של דודה שלי. את הריח של העץ עם עשן הסיגריות, הנרות שנותנים אור רך. את שעות היצירה איתה, שבהן הכנו כל מיני קישוטים לחג. את ההצקות של בן הדודה שלי. אני זוכרת שנסענו לבחור עץ אשוח ביער אשוחים ענקי.
מאז אותה שנה אני ממש אוהבת לעטוף מתנות.
אני נזכרת בחופשה המושלגת הזאת, בדודה שלי… כמה אהבתי אותה.
בחופשה הזו קיבלתי מדוד שלי, חובב מוזיקה ידוע, קסטה עם הפסקול של ״ריקוד מושחת״. איך אהבתי לשמוע אותה! אפילו עכשיו, כשאני כותבת, הזיכרונות הנעימים חוזרים אליי.
כעבור ארבע שנים עברתי לגור עם ההורים שלי בדנמרק למשך שנה. הייתי בת 15, גיל יפה ללמוד בו שפה חדשה ומנטליות אחרת לגמרי.
מנטליות שהכרתי בעיקר דרך אמא שלי. כמה שהיא ישראלית, היא עדיין ממש, ממש דנית.
גם בשנה הזאת חגגנו חג מולד עם דודה שלי. הפעם בבית עץ אחר לגמרי, בהרכב משפחתי אחר, ועם שני האחים הגדולים שלי שהגיעו לבקר אותנו בדנמרק בספונטניות, בדיוק כשהתחיל לרדת השלג.
האמת היא שלאמא שלי יש מערכת יחסים קצת מורכבת עם חג המולד.
אני גאה לספר שאמא שלי גיורת. היא הייתה נוצרייה והחליפה את דתה. ולא רק למראית עין: אמא שלי היא אישה יהודייה בעלת אמונה עמוקה וחזקה. אמא שלי אישה מדהימה!
אבל סביב כמה עניינים של מסורת דנית יש לה משהו לא סגור. הפרה הנמוכה עומדת שם בראש הטור, כמובן, אבל גם בחגיגות שהן כביכול נוצריות – אמא שלי לא מוכנה לשתף פעולה.
וככה, בערב החג אצל דודה שלי, בשנה שבה גרנו בדנמרק, אמא הדליקה חנוכייה ענקית שהביאה מהארץ, על אדן החלון, לצד עץ האשוח.
וכשכולם שרו שירים ורקדו סביב העץ, אנחנו קיבלנו מבט ברור ודומם, עם הוראה שלא השתמעה לשתי פנים: אתם לא שרים את השירים האלה.
זה מדהים, הקטע הזה של שושלת. כל מה שעובר אלינו ומאיתנו הלאה. והאמת היא שאני חוקרת בתוכי הרבה את מה שקיבלתי מהשושלת הוויקינגית שלי. והשנה אני מרגישה שחגיגת יול היא חלק מהחקירה הזאת.
דניאלה כבר שנים רוצה לחגוג חג מולד. קודם כול, היא ממש אוהבת להפיק חגיגות, ובטח כאלה שנראות כל כך חגיגיות ומפתות על המסך. ושנית – המתנות.
אבל לרצון הזה שלה לא היה כל כך מקום במשפחה שלנו. אמא שלי לא הייתה מוכנה לשמוע על זה, וסיפקה תשובות קבועות אך משתנות על זה שאנחנו יהודים, ויש חנוכה, ואור, וכל זה.
לפני שנתיים חלומה של דניאלה התגשם לראשונה. הוזמנו לחגוג נוביגוד עם המשפחה של בן הזוג שלי אז. הכרנו מסורות אחרות לגמרי מאלה שבדנמרק ומאלה שאנחנו רואים על המסך. ובעיקר היו שם משפחתיות, צחוקים, עץ אשוח, מתנות לילדים ומלא, מלא סוכר.
לפני שנה עניין חג המולד עלה שוב, והפעם כשכבר חיינו במדבר.
וכאילו עברה אלי בירושה גם ההתנגדות לחגוג את חג המולד, נפנפתי את הרצון של דניאלה.
עד שביום החג עצמו פתאום זה נדלק בי…. פתאום עלו בי זיכרונות עמומים, אבל כיפיים במיוחד, מההכנות לחג.
בספונטניות מלאה נסעתי לצרכנייה במושב הסמוך וקניתי בערך כל מה שהיה בניחוח קריסמס, או לחילופין בצבעי אדום וירוק.
עשינו ארוחת ערב עם חברות מהמושב, עם כמה קישוטי עץ כמו אלה שהייתי מכינה עם דודה שלי – אבל בלי עץ.
זה היה ערב שבו חל בי שינוי.
כמו סיבוב אחר במכניקה השושלתית שהתקבעה בי.
הסכמתי להתלהב מרוח החג, נוצרית או פגנית ככל שתהיה, וביקשתי שעד החג הבא יהיה לנו עץ אשוח.
תוך חודשיים קיבלנו במתנה עץ די גדול, כולל נורות וכל העניינים!!
העץ נכנס למחסן והזמן חלף.
לפני קצת יותר מחודש הייתי חולה. זמן מעולה להרהר בו.
אני בתקופה שבה אני חווה הרבה קושי מול הילדים שלי, או ליתר דיוק מול האימהות שלי, מול המשפחה שלנו. השיקופים של משפחות פה בערבה, החלום ושברו של תא משפחתי מלוכד שאני סוחבת איתי כבר עשור מאז הגירושין – כל אלה התלכדו אצלי בראש ובלב. והאמת היא שהרגשות האלה לא היו לי קלים בכלל.
וכיוון שזה קרה מתישהו בנובמבר, איכשהו ענייני המשפחתיות התלכדו עם חג המולד.
ההתנגדות לחגוג את הולדתו של ישו עוד פעפעה בי, וכמוה גם התנגדות עוצמתית לחגוג משהו שהוא ריק ממהות ומתוכן, ומשרת רק קניית מתנות. זה ממש לא עושה לי את זה!
שכבתי במיטה וחשבתי איך אני מאחדת את כל אלה.
ניתוח המצב כלל:
- הילדים רוצים לחגוג כריסמס, עם עץ ומתנות וכל הג׳שפט האמריקאי הזה.
- אני רוצה להוביל את המשפחה שלנו, על שני מתבגריה, לרגעי כיף יחד. לרגעים של משפחתיות נעימה, ליצירת ״מסורות״ וזיכרונות טובים.
- התעסקות יתרה במתנות היא ממש לא הקטע שלי, ואפילו מעצבנת אותי. נוסיף לזה שיואב גומר את כל דמי הכיס שלו בצרכנייה תוך יום ואין לו כסף לקנות מתנות, פלוס ממש קשה לקנות פה בערבה דברים, פלוס יש התנגדות נחרצת להכין אחד לשני מתנות בעבודת יד – כריסמס לא יהיה סביב מתנות. מ.ש.ל.
- לי יש זיכרונות ממש כיפיים מהפעמיים בחיי שבהן הייתי בדנמרק במהלך דצמבר. אני זוכרת איך ישבתי עם דודה שלי והכנתי איתה קישוטים לעץ, אני זוכרת ריחות וטעמים, אני זוכרת את השלג ואת החמימות בבתי העץ.
הבנתי שאני רוצה לחגוג יול.
אם קוראים לזה חג המולד, אז אני רוצה להקדיש זמן כדי ללדת כאן משהו חדש. מתאים יופי לשנה החדשה. אבל לא כריסמס, ובטח שלא אמריקאי. אני רוצה לחגוג יול!
הבנתי שמעבר להגברת האור, המולד מסמן עבורי את מה שאני רוצה ללדת. הבנתי מהם הדברים שאני רוצה ללדת באימהות שלי, או אולי נכון יותר לומר – להגביר. מה אני רוצה להוביל במשפחה שלנו.
ומשם התחלתי ליצור את היול שלנו.
האמת היא שזה לא התגבש בי ברגע אחד, כששכבתי כאובה במיטה. אבל השיטוטים בפינטרסט חידדו לי את ההבדלים העיצוביים בין חג מולד סקנדינבי לאמריקאי, והציפו בי המון זיכרונות מדנמרק. פתאום נזכרתי בצבעים ובכל הטבע שמכניסים הביתה ברוח החג.
צבעי אדום ולבן, כמו בדגל הדני. חומרים טבעיים, סוג של מינימליזם אבל לא בדיוק. כזה יול אנחנו נחגוג.
בדנמרק יש מסורת לתת לילדים מתנות קטנות לאורך חודש דצמבר. לוח עם 24 כיסים קטנים, ובכל אחד מהם הפתעה.
החלטתי להכין לנו לוח דצמבר, אבל אחר. בלי מתנות ובלי מתוקים.
אני רוצה מילים טובות. להזכיר רגעי חסד, אחדות משפחתית. אני רוצה זיכרונות נעימים.
יצרתי לוח עם משימות כתיבה קצרות, פשוטות וקלילות, כמו ״פאדיחה משותפת״, ״כינוי חיבה״ או ״זיכרון מהחופשה בפראג״. הכנתי גם שלוש מחברות, אחת לכל אחד מאיתנו, כדי שכל אחד יכתוב לשני בני המשפחה האחרים משהו מצחיק, זיכרון משותף או מילה טובה.
האמת, הייתי גאה ברעיון שלי. גם הביצוע יצא ממש נחמד, בהתחשב בחומרים שעמדו לרשותי.
הייתי בטוחה שעליתי על משהו, שהילדים יעופו! ראיתי אותנו יושבים ליצירה משותפת, מצטלמים עם חיוכים רחבים, סטוריז באוויר…
ובכן, ממש… אבל ממש לא.
קהל היעד פחות התלהב.
הפרצופים שקיבלתי כשהצבתי את לוח היול שלנו… אוי לי. אולי אותם הייתי צריכה לצלם.
הצהרות כוונות בנוסח חופשי של ״אני לא עושה יצירה, אם את רוצה תעשי לבד. ואל תבקשי ממני גם עוד פעם״ נאמרו מספר פעמים.
אולי אם לא הצלחתי ליצור את זה עד עכשיו, אני צריכה להתאפק ולהתפלל עוד כמה שנים, עד שיעברו את גיל ההתבגרות הזה. לא יודעת. אבל מה שאני כן יודעת זה שאני לבד.
שוב פעם.
וזו לרוב תחושה שמוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים.
אבל הפעם – אני לבד. אבל ויקינגית!
אני עוברת שיעור חשוב החודש, עם כל ההכנות ליול.
אני ממש מרגישה שיש בי הסכמה ללדת בתוכי תכונות חדשות.
להסכים להוביל לבד, גם אם אין לצידי איזה ויקינג חסון ומהמם.
להוביל ולעשות את מה שנראה לי נכון, לא משנה כמה מקטרים, מזלזלים או שובתים שני גורי הוויקינגים.
אז אני כותבת להם במחברות היול שלהם, דולה מעצמי זיכרונות שכבר שכחתי מהשנים שעברו. מתבוננת בזיכרונות שיש לי ועושה בהם מעין סדר חדש.
אני מכינה קישוטים לעץ ולבית ומתלהבת מהם לבד.
מכניסה את עצמי לרוח החג.
לבד. 😊
אני חצבתי את הקרח בדצמבר הזה, עם גרזן ביד!
חוסר זרימה כזה, חוסר פרגון או חוסר שיתוף פעולה הם מהדברים שהכי מוציאים לי את האוויר מהמפרשים. הם מרפים את ידיי וגורמים לי לחדול.
זו התבוננות פנימית שמציפה הרבה ביקורת וכאב, האמת.
אבל עם היול הזה הבנתי שאני עושה, לא משנה מי מצטרף אליי.
ודרך זה צעדתי בחודש הזה, לבד.
הכנתי קישוטים לעץ ולבית. סלסלות לבבות מנייר, בדוגמאות שונות, שממלאים באגוזים ובשוקולד ותולים על העץ.
עם כל הכבוד לזה שאני חיה בערבה, יול מחובר לשלג. אז הכנתי פתיתי שלג מנייר ותליתי אותם.
למחרת נפתחו פה השמיים. ירד גשם חזק ויפה במדבר. וזה ממש כמו להתעורר לחג מולד לבן בסרטים האמריקאיים.
מאצטרובלים ומשעם יצרתי עצי אשוח קטנים, וענפים נכנסו לבקבוקים והפכו לפמוטים יפים.
אני ממשיכה להכין, לקשט, לכתוב במחברות ולהתלהב. גם כשלא כל מה שדמיינתי מתממש, וגם כשהילדים לא בדיוק משתפים פעולה עם החזון שלי.
עכשיו אני מבינה שבא לי לצלם את מה שהצלחתי ליצור פה, למתוח חזה ולהתגאות.
וההורים שלי באים מחר!
הם מצטרפים לחגוג איתנו את חג האור. את חנוכה ויול.
וזה חתיכת הישג שושלתי בעיניי, כי לאמא שלי לא פשוט הקונספט הזה, שאני כביכול חוגגת יום הולדת לישו.
אז אני משתפת אותה בדרך שבה אני תופסת את החג הזה, ובמשמעות שיצקתי לתוכו השנה.
ואמא שלי המהממת הזאת תומכת בי, רואה את מה שאני עוברת ומעודדת אותי איך שהיא רק יכולה.
יש לי אמא ויקינגית אמיתית.
ואני, אני אמא שמתחברת לאט לאט למקומות הכי ויקינגיים בתוכה.
השנה חגגתי יול וגיליתי את הוויקינגית שאני.
וויקינגית אסלית, שלא יהיה ספק!
ובשביל לאזן את כל חגיגות היול האלה, שלעין בלתי נורדית יכולות להיראות כמו חג מולד, דאגתי למלא חוסר של שנים ורכשתי לנו גם חנוכייה.
ואכן, בחורף הזה הדלקתי הכי הרבה נרות חנוכה שהדלקתי בשנים האחרונות.
השנה חגגתי יול. לא רק חגיגה של אור, אלא גם של מה שאני רוצה להוליד בתוכי ובמשפחה שלי.
ואני עדיין לומדת לעשות את זה, גם כשאני לבד.