זה לא קורה ביום אחד,

למרות שכולנו יודעים עמוק בפנים שכל יום הוא התחלה חדשה.

אבל ההתחלה החדשה הזו שלי נמשכת כבר תקופה.

תקופה מרגשת שבה הכול משתנה. אבל ממש הכול.

עברתי לגור במדבר, בבית מהמם ומרווח, עם בעלי בית שהם כבר לא ההורים שלי, ולשמחתי הם קסם של דבר.

השקט פה חדש ומרגש. הכי עמוק ועתיק שידעתי.

בתי הספר חדשים, והמורים, והכללים והתלבושת.

והנוער פה מקסים.

וזו התחלה חדשה.

ויש בה גם בכי ועצב,

אתגרי פרידה מהמוכר והידוע, מהטוב כל כך שבו חיינו עד עכשיו.

זו התחלה חדשה.

שלי.

אמנם אני עם הילדים, אבל זו התחלה חדשה שלי, וממש ממש בעצמי הפעם.

לא עוד אותו בית שחיבק אותי בכל כך הרבה רגעים מאז שנולדתי.

יש לי היסטוריה מטורפת עם הקירות ההם ברחובות, והפרידה הייתה עוצמתית. היא הרגישה באמת בין־דורית.

התחלה חדשה.

בדינמיקה משפחתית חדשה.

הכול משתנה.

התחלה חדשה באימהות שלי.

מתחברת למקומות אחרים בתוכי במסע הזה.

וזו התחלה חדשה מתמשכת.

כל יום נוסף עוד איזה משהו למחלקת החדשים שלי.

עבודה חדשה שמפגישה ומעמתת אותי עם הרבה דברים בפנים, שהכול התנקז בהם לנקודת הבנה אחת עמוקה:

לא עברתי לגור במדבר כדי להמשיך לחיות את חיי כפי שהיו, עם המשענות והביטחונות והחסרונות והפחדים שהיו.

אני עברתי לכאן כי בחרתי בהתחלה חדשה.

כזו שתכלול סדר יום עם הדברים שאני רוצה שיהיו בחיי.

כזו שאוכל ליצור בה יותר, ליצור מתוכי את מה שמיאן לצאת עד כה.

כל כך הרבה השראה שהדחקתי את ביטויה הצטברה.

התעגלה כולה לאגם ענק שמבקש תנועה.

בימים האחרונים הרגשתי שהתעייפתי כבר מלסתום לעצמי את הפה, והתחלתי לכתוב.

רק לכתוב.

לתת לזה לזרום.

וזו מרגישה לי כמו חתיכת התחלה חדשה, אם להגיד את האמת.

התחלה כזו חדשה שמתרחשת כבר הרבה מאוד זמן…