כשהייתי ילדה, ילדים בכל הארץ אספו בקדחתנות את קלפי ״חבורת הזבל״ והדביקו אותם באלבומי מדבקות.
מדבקות על גבי מדבקות של אנשים ויצורים מצחיקים ודוחים, שאיכשהו השם ההזוי שלהם התחרז עם הגועליות שלהם.
יצא לי לחשוב פעם, באחת הפעמים שהתעצבנתי על הכסף שהוצאתי על אוספי הסופרגול של יואב במשך כמה שנים, שבטח גם ההורים שלי חשבו ש״חבורת הזבל״ היא סתם זריקת כסף.
לא הבנתי איך יכול להיות שההורים שלי לא הבינו את הגאוניות שבחבורה הזאת! איך הם לא ראו את הסובלנות שבה אפשר להכיל את כולם? הזדעזעתי מהמחשבה שההורים שלי ראו את חבורת הזבל כמו שאני רואה את הסופרגול…
ובכל זאת, היה לי אוסף נחמד של חברי החבורה, והוא שרד איכשהו לאורך השנים.
כיוון שתמיד הייתי אדם מסודר, הייתה לי קופסת פלסטיק גדולה עם כל מיני מזכרות, שעברה איתי בין הבתים. קלפי חבורת הזבל היו מפוזרים בתוכה, בקופסה הזו שבמחסן.
כשפתחתי את הקופסה במיון הזיכרונות – הקטגוריה האחרונה בסידור לפי שיטת קונמארי – הקלפים היו שם, חיכו לי.
הם היו שם כולם: שרי ששורף לה, מתוקה מחוקה, ערן המרוכסן וכמובן צחי מגולחי!
בהתחלה לא ידעתי מה לעשות איתם, אבל היה לי ברור שהם משמחים אותי.
אז שמתי אותם בצד, שימתינו עוד קצת, עד שאצא לריקוד הקישוט של הבית.
כשהגיע הזמן לקשט קצת את המטבח, כדי שלא יהיה רק קל לתפעול אלא גם יעורר חשק לבשל, הבנתי שאני רוצה לקשט את ארונות המטבח שלי בקלפים האלה.
להכניס את ההומור למטבח! להכיר לדניאלה וליואב את מה שהצחיק אותי כשהייתי בגיל שלהם!
עם סלוטייפ פשוט הדבקתי את הקלפים לארונות. (לא רציתי להדביק את המדבקות ישירות, כי זה היה מקשה על ניקוי דלתות הארון).
וזה כזה כיף!
גם היום, כשבאים אורחים וחברים ופותחים ארון מטבח, אין אחד שנשאר אדיש. כולם מוצפים בזיכרונות, פותחים ארונות ומגלים עוד ועוד קלפים…
והילדים שלי? הם מראים לחברים שלהם בדיוק מי זה ירון משקל טון, מי זו קרן שמש, ומה מחכה להם ליד רות בגיל ההתבג-רות!