אתמול קרה לי משהו שהפעיל אותי רגשית ממש. על פניו, לא נראה כמו משהו דרמטי, וגם לא משהו גדול במיוחד, אבל הוא גרם לי להרגיש דחייה.

דחייה היא רגש קשוח עבורי. אני מכירה אותו היטב, ובשבועות האחרונים חלקים נוספים בפאזל של השיעור הזה מתחברים לי. אני מסכימה להיות תלמידה מצטיינת בלמידה שלו.

קיבלתי תגובות על פוסט שכתבתי, ולצד הרבה תגובות מזדהות היו גם כאלה שביקרו אותי וכיווצו אצלי בדיוק את אותו המקום שהיה סגור במשך שנים ולא אפשר לי להוציא את הלב ואת האמת שלי החוצה.

אני יודעת שיש כאן חברים רבים שעבורם זה עניין שבשגרה, לקבל או להשמיע תגובות מבקרות, שוללות או חולקות מאחורי מקלדת. אבל אני אישית די נמנעתי מזה, בגלל הפצע הרגשי שלי.

וזה הלך איתי כל היום. הכיווץ הזה.

והמיינד מקשקש… מה זה מקשקש?! וואי וואי.

מזכיר לי נשכחות על החבר'ה האלה, שואל באיזו זכות, רוצה לעשות אנפרנד, כועס, רוטן, נעלב. רוצה כבר לעשות עם זה משהו, רק שהשיט הזה ייעלם מתוכי.

אבל בגלל שהשיעור הזה – דחייה, הרגש שהופעל אצלי דרך הפוסט – הוא שיעור שאני ממש שמה עליו דגש בשבועות האחרונים, ואני מוכנה ומסכימה להרגיש אותו במופעים שונים, לא פעלתי.

הסכמתי להיות עם זה.
ניסיתי להביע את הרגש בשירבוט (לא הלך),
ואז הסכמתי לשבת ולכתוב (לא את מה שאתם קוראים עכשיו).

העניין הזה הצטרף לפעמיים ביממה האחרונה שבהן האופונופונו קפץ לי בפוסטים ובשיחות.

קלטתי את הרמז של הסנכרונים והבנתי שאני צריכה להוציא את המנטרה מהבוידעם, לשמור אותה על שומר מסך בנייד, להתחיל למלמל אותה ולנקות את השיט הרגשי שהתעורר.

למה?

כי הגיע אליי שיעור שאני ביקשתי ללמוד. נכון, הוא כואב ולא נעים, וכל מה שהמיינד טורח לספר לי על זה (שוב ושוב ושוב). אבל אני ביקשתי את השיעור הזה, בראתי את המציאות הזו, יצרתי את ההולוגרמה הזו בחיי, או איך שאתם אוהבים לקרוא לזה.

וכל השיט שאני חווה במשך יום שלם – רגשות כמו כעס ועלבון, כל המחשבות המתרוצצות שמספרות לי על ההוא ועל ההיא, מה אני צריכה לעשות, איזו חוצפה וכל זה – הם כבר לא בהכרח הרגש המקורי. אני מכירה את הרגע הזה שבו רגש עולה, אבל במקום לתת לו להיות, אני ממשיכה להזין אותו במחשבות, בפרשנויות ובזיכרונות. וככה המיינד מצליח להשאיר אותי בתוך הסיפור עוד ועוד.

ואת כל זה אני רוצה לנקות!

לנקות את כל הזיכרונות (גם מגלגולים קודמים שלי, ברור! שלום לך, מכשפה שהועלתה על המוקד, אני אוהבת אותך), לנקות את כל המחשבות שמכסות על הרגש הטהור שאני רוצה ומסכימה להרגיש.

ובשביל זה, לפי מה שלמדתי, הילידים בהוואי פיתחו דרך של ניקוי והתפייסות, ומתוכה אני הגעתי אל המנטרה הזו!

מנטרה שעושה את הניקיון הזה. Alt+Ctrl+Delete מנטלי־רגשי שכזה.

הופה! האופונופונו.

אני מצטערת.

אנא סלחי לי.

אני אוהבת אותך.

תודה.

כל פעם שעולה מחשבה, רגש, זיכרון, משהו לא מוגדר – למלמל את המנטרה. בקול, בלב, לא משנה.

והאמת היא שפעם, מזמן, בטח לפני איזה שנתיים, רציתי נורא לספר לכם על האופונופונו. כתבתי שני סיפורים על המפגש שלי עם המנטרה, בימים שבהם הלב שלי כאב כל כך. סיפורים אישיים כאלה, שלא העזתי לפרסם בגלל מיליון מיינד־פאקים שהיו בי, ובגלל הפחד המתמיד שיקטלו אותי, שיסקלו אותי, שיהיו כאן גיבורי מקלדת שלא קולטים בכלל את הרגישות שלי.

אז גם הכנתי שומרי מסך לשלוח לכם במתנה, שיהיו לנו לתזכורת קבועה לנקות, לשחרר, להודות, למלמל…

ואתמול כבר החלפתי את הרקע שלי בנייד לאחת התמונות עם המנטרה. התחלתי למלמל והרגשתי שהנה, הגיעה השעה! בשעה טובה.

ישבתי לכתוב לכם את כל זה, ולהציע לכם במתנה שומר מסך לנייד.

מי רוצה?