יוצא לי לא מעט לדבר על „תדר המלוכה”, להצטרף לעוד נשים רבות, להזדקף, ליישר את הכתר על הראש ולזכור שאני מלכה.
אבל יש לי עוד כתר. כתרים, אם לומר את האמת.
יש לי כתרים על הרבה שיניים.
על פניו, פתרון נפוץ אצל הרבה אנשים. לרבים מאיתנו יש כתרים, וגם לילדים יש כתרים. כתרים. נראה יותר טבעי, פחות טבעי… אבל נראה טוב. כתר.
מה שאנשים עם כתרים הכי־הכי נרתעים ממנו הוא לראות את עצמם במראה בלי הכתר.
והאמת היא שזה בהחלט מראה קשוח.
השן הקטנה שנשארת ומחזיקה על ראשה את הכתר המפואר נראית… איך לומר… פחות מלכותית.
זוכרים את האיפור שהיו עושים בסרטים לשחקנים הומלסים, עם שיניים שחורות כאלה?
אז ככה.
כתר אחד יורד, ופתאום מישהי אחרת משתקפת במראה. הפרצוף משתנה בבת אחת.
אני יודעת שזה לא רק אצלי ככה. זה מראה שאיכשהו מעורר בנו, כנראה, המון פחדים עתיקים.
אנחנו לא רוצים לראות את עצמנו ככה. ובטח ובטח לא רוצים שמישהו יראה אותנו ככה!
ובואו אגלה לכם סוד של אנשים עם כתרים: לתת למישהו להסתכל בתוך הפה שלי כשאני בלי הכתר שלי – זה אחד הדברים הכי אינטימיים שיכולים לבקש ממני לעשות.
עד כדי כך.
התחלתי את מסע ריפוי השיניים שלי. אני עוד בהכנות לקראת הניתוח, אבל הריפוי כבר החל.
והיום לא יכולתי להימנע מזה יותר: הייתי בלי הכתר שלי.
זה היה לילה מוזר של לבנה מלאה. הלכתי לישון עם כתר „זמני זמני” (ככה קראנו לו), והתעוררתי – בלי.
לקח לי כמה דקות לחזור לגוף, בשעת בוקר מוקדמת, כדי להבין:
„פאק! בלעתי את הכתר!”
האביר — לידי במיטה, ואני — בלי הכתר.
בחודשים האחרונים אני מוציאה את הבושה שלי לאור, מדברת על השיניים שלי ועל המצב שלי עם יותר אנשים.
והאביר שם, לתמוך, לחזק ולאהוב אותי במערומיי.
חוויתי איתו ריפוי גדול כשסיפרתי לו, טיפין־טיפין, על השיניים שלי בחודשים שאנחנו יחד. הרגשתי איתו שאני מסכימה לחשוף את השדים שלי ולהוציא אותם לאור.
לדבר על הצללים שלי עם אהוב נתן להם אור.
אבל כנראה שכל זה לא הספיק.
הייתי צריכה להתמודד עם המבוכה, עם הבושה. הייתי צריכה להתמודד עם תחושת הכיעור והדחייה העמוקה שעולה בי כשאני בלי הכתר שלי.
לבלוע את הכתר של עצמי…
מטאפורי משהו, לא?
יש לי מלא ניסיון עם שיניים, אבל כזה עוד לא היה לי.
אני מתעוררת לאיטי במיטה, חלילה שלא תתפתח פה שיחה כשאני לא רק בטעם של „התעוררות בוקר”, אלא גם חסרת שן קדמית.
אחרי שתי דקות של התמתחות, האביר שואל אותי פתאום:
„זה שלך?”
הו…
כן…
זה הכתר שלי.
הוא נפל לי…
בָּא לִי לִקְבּוֹר אֶת עַצְמִי.
אל דאגה, האביר מתנהג כאביר, ואני נשארתי לבד בבית. אני נוסעת עוד מעט להדביק כתר זמני זמני חדש.
ויש לי כמה שעות בבית, ואני בלי כתר.
בחרתי להצטלם.
בהתחלה, בצחוק, בשביל חברה, שתראה אותי בדמות הגנב ההומלס הזה מ„שכחו אותי בבית”.
ואז נזכרתי כמה ריפוי יש בצילום הזה. צילום עצמי.
ובחרתי להצטלם בשביל עצמי. ככה, עם שן חסרה, חשופה ואביונה.
בתמונות הראשונות אני רואה את הבושה ואת הכיעור ניכרים בעיניי.
עירום חשוף במיוחד.
אבל הייתה שם תמונה אחת שבה הסכמתי לחייך ממש כרגיל. לחייך עם העיניים ובלי הכתר.
פשוט אני.
והתמונה הזו עוזרת לי לחבק אותי, ממש בתחילת מסע הריפוי וההשלמה הזה עם השיניים שלי.
גם כשאני מרגישה שהיסודות שלי דפוקים ומכוערים.
לאהוב אותי. גם ככה.
בשלמות.