כשהתחלתי לתרגל אופונופונו, היה לי קשה לזכור את המנטרה.
ארבע שורות בסך הכול. לא משהו מסובך במיוחד, ובכל זאת, ברגעים שבהם הייתי צריכה אותה, המיינד שלי בדרך כלל היה עסוקה בדברים אחרים לגמרי.
אז התחלתי להדביק פתקים ברחבי הבית. sticky notes כאלה…
רציתי לפגוש את המנטרה גם בלי להתכוון. שתופיע לי מול העיניים ותזכיר לי לעצור לרגע.
אבל אז קלטתי שיש מקום אחד שאני מסתכלת עליו הרבה יותר מאשר על כל הפתקים בבית.
הטלפון שלי.
אני לא יודעת כמה פעמים ביום אני מרימה אותו. לבדוק מה השעה, לקרוא הודעה, לחפש משהו, להיכנס לרגע לאינסטגרם ולצאת ממנה כעבור עשרים דקות, בלי לזכור בכלל מה רציתי לעשות שם מלכתחילה.
חשבתי שאם אני כבר מסתכלת על המסך הזה כל כך הרבה פעמים ביום, אולי אפשר להפוך אותו גם לתזכורת למשהו שאני דווקא רוצה לזכור.
וככה יצרתי לעצמי שומרי מסך עם המנטרה.
בחרתי תמונות שאני צילמתי בטבע – יער, מדבר וים. רגעים שבהם הצלחתי לתפוס במצלמה משהו שאני חווה כאהבה. הוספתי עליהן את ארבע השורות:
אני מצטערת.
אנא סלחי לי.
אני אוהבת אותך.
תודה.
זהו. בלי עיצוב מתוחכם ובלי הרבה התחכמויות.
תמונה שאני אוהבת, כמה מילים, ויש לי תזכורת קטנה ורוטטת.
אני אוהבת את הרעיון שלפעמים לא צריך לשנות את כל החיים כדי להכניס לתוכם משהו חדש. אפשר להתחיל ממשהו קטן, כמעט טיפשי: להחליף את התמונה שעל המסך.
ואז, בפעם הבאה שאני מרימה את הטלפון, יש סיכוי שאפגוש את המנטרה לפני שאפגוש את כל שאר העולם.
אני לא תמיד עוצרת לומר אותה, כמובן. לפעמים אני רק פותחת את הטלפון וממשיכה הלאה. אני לא מתיימרת להפוך כל רגע בחיי לטקס של מודעות.
אבל לפעמים אני כן עוצרת. קוראת את המילים. נזכרת שאני יכולה לבחור לא להיסחף אחרי כל מחשבה שעוברת לי בראש.
לנקות.
לאהוב.
להיות.
ואם גם אתן רוצות תזכורת כזאת בטלפון שלכן, הכנתי את שומרי המסך גם בשבילכן.
שלושה נופים, ארבע שורות, ותזכורת קטנה לחזור לעצמנו מדי פעם.
כתבי לי אם תרצי שאשלח לך.