ראיתם פעם דבר כזה? אני מסדרת בתים, אבל חיה בבית ממש לא מושלם.

תנו לי להסביר.

עברתי לגור עם בן הזוג שלי בבית קיבוצי ישן. שנות ה־70 כזה, עם תשתיות שאלוהים ישמור. אמנם יובל גר בו כמה שנים, אבל מכל מיני סיבות הבית עוד לא ממש הפך לבית שלו.

לפני שנה וחצי הגעתי לעזור ולטפל בבית הזה, והפכנו אותו להרבה הרבה יותר מסודר והרבה יותר נעים.

לא שיפצנו ולא קנינו דבר. עבדתי רק עם מה שיש, ומתוך זה יצרתי בית הרבה יותר ביתי.

לאחרונה עברנו לגור יחד, ואני מבלה בבית הזה הרבה יותר זמן. אצל שנינו עלה הרצון להכניס אליו יותר מהאופי שלנו. אז גם עכשיו אנחנו עובדים עם מה שיש. לא מחכים לתקציב שיתפנה, לפרגולה שתיבנה או לדק שירחיב את הסלון. לא מחכים, אלא עושים.

מוציאים ערימות של גזם וזבל, מורידים ענפים, מסקלים אבנים, מיישרים את האדמה ומכינים את הקרקע לצעד הקטן הבא: גדר במבוק נמוכה מסביב לבית, שתסתיר את העובדה שהוא עומד על עמודים נמוכים ואת מה שהולך מתחתיו. נוסיף גם דשא סינתטי נעים בחצר הקדמית והאחורית, מתוך מחשבה על השלב הבא, שבו יהיה תקציב ונבנה דק וכל זה.

ובנוסף לבית הזה, יש את הבית שאני שוכרת בערבה. הוא אמנם חדש, יפה ונעים, אבל ממש לא שלי. 😊 ואחרי חמש שנים שבהן גרתי בו עם הילדים שלי, הם עזבו את חיי המדבר, ואני הופכת אותו עכשיו לבית עם אופי קצת שונה, שבו אוכל לארח לפעמים ב־Airbnb.

כשאני חושבת על זה לעומק, אני מבינה שכל חיי אני חיה בשכירות, בדרך כלל בבתים ישנים, והופכת אותם לממלכה שלי.

לא בניתי לי בית מהניילון ולא רכשתי דירת קבלן שריהטתי מחדש. מאז ומעולם לא אהבתי שכונות חדשות. העדפתי את הוותיק, עם האוכלוסייה המעורבת. וככה גם הבתים שבהם גרתי. בתים ממש לא מושלמים.

זה התחיל בתחילת שנות האלפיים, בדירה השכורה ליד הבימה, שהפכה לבית עם תחושת בית גם לכל החברים הרווקים מהלימודים שלי, עם מרפסת חלומית וציורי עיגולים בירוק וורוד על הקירות.

משם המשכתי לבית הקטן של סבא שלי ברחובות, שבו גרנו עד שדניאלה נולדה. משם עליתי עם המשפחה הקטנה שלי לגור מעל ההורים שלי, בדירה מלאת קסם שגם לה היו האתגרים המקומיים של בית לא חדש.

בדירת ארבעת החדרים הזאת, עם המטבח הקטנטן והשירותים הכתומים, חייתי הרבה שנים ועברתי כמה גלגולי חיים שונים. ובכל גלגול, הדירה השתנתה.

בבית הזה התגרשתי וגידלתי ילדים.

בבית הזה הייתי בזוגיות ונשבר לי הלב.

בבית הזה קראתי את סוד הקסם היפני, ודרך הסידור מחדש של הבית הזה הבנתי שאני מקימה עסק והופכת למסדרת בתים בשיטת קונמארי.

בכל גלגול כזה התקרבתי עוד קצת לעצמי, והבית הפך להיות יותר ויותר ביטוי של הבית הפנימי שלי.

עזבתי את הבית הזה ואת רחובות ב־2021, כשעברתי לערבה. שכרתי בית, ולראשונה בחיי – בית חדש!

הוא קיבל אותי בזרועות פתוחות, עם כל הצבעוניות שלי, הקישוטים וקיר התמונות המשפחתיות. בית שהיה ונשאר קנבס נפלא לביטוי שלי.

בבית הזה הילדים שלי התבגרו ופרחו ממנו.

בבית הזה גיליתי את המדבר ואת מה שהוא עושה בתוכי.

ובבית הזה הכרתי את אהבת חיי.

אז אני מסדרת בתים אבל גרה בבתים לא מושלמים.

אני תמיד מצטלמת בבית שלי האמיתי, בלי לסדר אותו מראש ובלי לנקות במיוחד. מראה אותו בדיוק כמו שהוא, עם כל החן, היופי והקסם, לצד חוסר השלמות.

אני אוהבת ליצור קישוטים ודברים ב־DIY, גם אם הם לא מושלמים. להפוך קופסאות ישנות שמצאתי בבית למקומות אחסון, ולשחק עם הבגדים בארון עד שאמצא מה הכי נוח ופרקטי כשמתלבשים.

אני אוהבת לקחת את מה שכבר קיים, לראות בו אפשרויות שאולי אף אחד לא ראה בו קודם, וליצור ממנו משהו חדש.

ואלה גם הבתים שהכי מעניין אותי להגיע אליהם כדי לסדר. אלה שדורשים ממני יצירתיות בפתרונות האחסון, גמישות מחשבתית בהבנה איך לעבוד הכי טוב עם מה שיש ולא לרוץ למקס סטוק. אלה שדורשים ממני כבוד לוותיק, לישן, למה שהיה פעם צעיר ונוצץ, אבל עברו עליו השנים.

אם בא לכם לראות סרטוני רילס של ארונות אינסטגרם מדוגמים או ארונות מטבח עם מלא קופסאות וצנצנות תואמות — אני לא בטוחה שאצליח לספק לכם את החשק.

אני לא מתמקדת בלקפל בגדים באופן מושלם כדי שהארון ייראה מדוגם. יותר מעניין אותי לעשות יש מאין. לקחת בית חסר אופי, עם הקירות המלוכלכים, ולעשות בו הוקוס פוקוס.

זה מה שמרגש אותי בחיים. אלה הדברים שאני ממש אוהבת לעשות ומוצאת עבורם כוח, לא משנה מה.

כנראה שבסופו של דבר, לא כל כך משנה לי אם הבית מושלם. הרבה יותר מעניין אותי מה אפשר לעשות איתו כדי שיהפוך לבית — אישי, אינטימי ומלא באישיות של מי שחי בו.