מהבית המעוצב, המלא בחפצים שלי והיפה בערבה, אני צריכה להוציא דברים.

ולבית הקיבוצי, שעדיין לא ממש מעוצב, אני צריכה להביא אותם.

ככה מצאתי את עצמי משחקת שחמט עם שני הבתים שאני חיה בהם.

מהיום הראשון שהפכנו לזוג גרנו אמנם בשני בתים, אבל ניסינו לעשות את זה כמה שיותר יחד. בחודשים האחרונים הפכנו את זה לרשמי: אנחנו חיים יחד בשני בתים, נעים ביניהם במחול משותף.

ועכשיו הבתים גם מתחילים להשתנות.

אחרי חמש שנים שבהן גרתי בבית בערבה עם הילדים שלי, הם עזבו את חיי המדבר, ואני הופכת את הבית הזה למקום שאפשר לבוא להתארח בו. הוא כבר יפה ונעים, אבל אני רוצה לתת לו אופי קצת אחר – סקנדינבי ומדברי, עם האופי שלי ושלנו, אבל לא פרטי מדי.

במקביל, הבית הקיבוצי הישן משנות ה־70, עם התשתיות הרעועות וההמתנה הבלתי נגמרת עד שיהיה כסף לשיפוץ המיוחל, הופך להיות הבית העיקרי שלנו.

אז אני צריכה להוציא דברים מבית אחד, למצוא להם מקום בבית השני, ובדרך גם להחליט איך אני רוצה שכל אחד מהם ייראה וירגיש.

רק מה, זה קצת יותר מסובך מלשחק שחמט על לוח.

האמת היא שכשאני באה לחולל שינוי בבית, אני לא רואה בדמיון איך הוא ייראה מבחינה עיצובית בסוף. אין לי איזה ויז'ן ברור של איפה בדיוק צריך לעמוד כל רהיט.

אני כן רואה בבירור את התהליך שיהיה בדרך.

אני רואה את זה כמו משחק טטריס: את החלקים השונים שירכיבו את המשחק, את הדרך שבה הם צריכים להתאים זה לזה כדי שהבלגן יירד, שורה אחרי שורה, כמו שמשלימים שורה בטטריס.

ככה ראיתי את התהליך עם הבית בערבה.

כי האמת היא שזה פרויקט מורכב. זה לא לקחת בית עירום ולעצב אותו כדירת אירוח. זה לקחת בית מלא חיים וחפצים ולהחליט אילו מהבגדים, ממוצרי הטיפוח ומהאיפור, אילו מצעים, ספרים, חומרי יצירה וכלי בישול – אני משאירה בבית הזה כדי שאנחנו או האורחים נשתמש בהם.

ובעיקר, אני צריכה להחליט מה יוצא מהבית כדי לפנות מקום בארונות ובמגירות לדברים שהאורחים יביאו איתם.

לפנות שתיים מתוך שש מגירות הבגדים שלך זה לא עניין של מה בכך.
אלה לא חפצים שלא נגעתי בהם שנים ושיש מלא מה לזרוק. ובאמת שכמעט לא זרקתי דברים, כי אני באמת יודעת מה יש לי בבית, והכול נבחר בקפידה לפני שהוא מקבל מקום אצלי.

אז מה עשיתי עם כל הדברים שיצאו?

הו… פה זה כבר נהיה מעניין.

כי כמו שאמרתי, לפנות מקום באמצעות שחרור של חפצים למסירה או לזבל – את זה אני עושה יחסית בקלות.

אבל לפני כמה חודשים עברתי לגור עם בן הזוג שלי בבית בקיבוץ. כלומר, עברנו לגור יחד בשני הבתים. 😊 אנחנו ממשיכים לנוע ביניהם, אבל הרבה יותר ביחד.

על הבית הזה כבר סיפרתי. זה בית קיבוצי ישן, עם תשתיות ישנות, שמחכה שנשפץ אותו. הוא אמנם נראה כבר הרבה יותר טוב, מסודר וביתי ממה שהיה כשנכנסתי אליו לפני שנה וחצי, אבל עדיין חסר לו אופי ברור, והוא קצת נכנע לתשתיות הרעועות ולהמתנה הבלתי נגמרת עד שיהיה כסף לשיפוץ המיוחל.

ובעיקר, הבנתי שאני צריכה לשחק שחמט עם שני הבתים שאני חיה בהם.

מהבית המעוצב, המלא בחפצים שלי והיפה בערבה, אני צריכה להוציא דברים.

ולבית הקיבוצי, שעדיין לא מעוצב, אני צריכה להביא אותם.

ולמה שחמט? כי צריך כל הזמן להחזיק בראש המון מידע: מה יש פה ואין שם, מה יש בשני הבתים ובעצם צריך לשחרר, מה מתאים לעיצוב של הבית בערבה – שעם שם כמו Desert Vikings היה ברור שיקבל עיצוב עוד יותר סקנדינבי ממה שהיה – ומה לעזאזל אני עושה עם הבית הקיבוצי?!

אני מודה שכשהתחלתי לארוז דברים ולנסות לחשוב איך אני רוצה לעצב ולשנות את הבית בערבה, נתקעתי. הרגשתי שאני מסתובבת סביב הזנב של עצמי, שהבלגן שאני בדרך כלל אוהבת מציף אותי, והייאוש התגנב.

המזל הוא שיכולתי לצאת מהבית ולנסוע לבית השני שלי. 😊

בשיחה עם הבת שלי, שיש לה טעם שונה מאוד משלי אבל חיבה דומה לעיצוב פנים, היא אמרה לי שאני חייבת קודם כול, חייבת (!), להחליט על פלטת צבעים.

החלטתי להקשיב לה וניגשתי למחולל פלטות צבעים בצ'אט. סיפרתי לו הכול על הבית בערבה ועל הוויז'ן שלי לבית עם אווירת Hygge סקנדינבית בלב המדבר החם.

ובעיקר, העליתי לו מלא תמונות של פלטת הצבעים שכבר קיימת בבית, כי אני לא בונה עכשיו משהו מאפס. צבע הקירות והרצפה, האריחים באמבטיה והארונות – הכול נלקח בחשבון.

אחרי פינג־פונג מהנה למדי התגבשה לה פלטה מהממת, שלא נשארת רק במחוזות הצבעים הצפוניים והבטוחים, אלא זורקת פנימה גם צהוב וטרקוטה, ככה בשביל הרפרנס המדברי.

אחרי שהתגבשה הפלטה של הבית הזה, ניגשתי למשימה מסובכת אפילו קצת יותר עם הצ'אט: יצירת פלטת צבעים גם לבית הקיבוצי!

פה כבר יש ערבוביית צבעים שנוצרת בבית שכור, כשכל דייר מוסיף איזה פרקט בגוון שלא תואם לפרקט השני, שלא תואם לצבע של הארון, שלא מתאים לעץ של המדרגות.

בקיצור, משהו כמו חמישה גווני עץ שונים, פלוס ספה נוחה מאוד אבל בצבע חרדל־שחור (WTF, Yuval??)

הרגשתי שקצה החוט העיצובי שלי נעוץ בעובדה שהבית הזה נבנה בשנות ה־70 ויש בו מאפיינים כאלה: גרם מדרגות עץ פנימי ומעוגל, דלתות עם תריס מעליהן, חלונות פשוטים עם תריסי גלילה של פעם וכו'.

נוסיף לזה שאני אוהבת את הצבעוניות ואת ההיפיות של העשור הזה, וקיבלתי ויז'ן ברור לאיך אני רוצה להרגיש בבית.

כי זאת בעצם ההתחלה: איך אני רוצה להרגיש בבית.

זה כבר יכתיב את עיצוב הפנים, את הגוונים ואת החומרים שארצה להכניס אליו.

פה אני כבר למודת ניסיון עם הצ'אט, יודעת איך לקצר את ההשתלשלות והדיבור, והופ הופ – יצרתי פלטת צבעים ש ג ע ו ן !

ההגדרה הזאת, של הצבעים והאווירה בכל בית, הפכה פתאום את משחק השחמט לברור יותר. הרגשתי בגוף איך, למרות הבלגן בבית בערבה, אני מתרגשת לרקוד את זה!

שלושה ימים של אלכימיה

שלושה ימים היינו שם, בבית בערבה, כשיובל סובל מכאבי גב מטורפים ולא יכול לזוז.

אז אני רוקדת את זה לבד.

מוציאה דברים מהארונות ומהחדרים אל מרכז הבית, ומסדרת לבד.

לא פשוט לשכב מושבת על הספה בתוך כזה בלגן, אבל יובל רואה אותי באמת ויודע שאני עכשיו בתהליך אלכימיה של הבית.

הערה קטנה: אני אישית מעדיפה להציף את הבלגן החוצה ואז להתמודד איתו, ולא לעשות את זה "מנומס". זה יוצר תחושת עומס, אבל גם מאפשר סידור הרבה יותר יסודי ועמוק, ובסיכומו של דבר – קצר יותר.

שלושה ימים שאני נעה בין חדרים, דוחפת רהיטים ומשנה כיוונים. מחליטה בכל חדר מה יוצא ממנו ומה נשאר, או נכנס, כדי לתת את ההרגשה הביתית והחמימה שאני רוצה לייצר פה.

אילו ספרים אני משאירה כדי שגם האורחים יוכלו לקרוא, אילו חומרי יצירה יהיו נגישים גם להם, אילו ארונות יהיו פרטיים שלנו ואילו תמונות אני תולה בכל חדר.

אלה שלושה ימים של המון בלגן. באמת.

כל פעם שאני מוציאה איזו שידה מחדר, יובל שואל בדאגה אם אני כבר יודעת לאן היא הולכת.

לא, אני עונה. אבל אם ברור לי שהיא לא חלק מהחדר הזה, אני מוציאה אותה כדי לראות טוב יותר מה כן.

הסלון היה כמרקחה, ואני שקועה לגמרי בעשייה שאני כל כך אוהבת. עובדת עד אחת־עשרה בלילה, עם הפסקות אוכל קצרצרות, ומתעוררת חסרת סבלנות להתחיל את היום כבר בחמש בבוקר.

אני אורזת ומרכזת את הדברים שיוצאים מהבית הזה ועוברים לבית הקיבוצי.

בממוצע ארבע פעמים ביום יובל שואל איפה יהיה מקום לכל החפצים האלה בקיבוץ.

שלוש פעמים בממוצע אני עונה לו, עם חיוך, שלכל דבר יש מקום מאוד ברור מבחינתי ושהוא יכול להירגע.

יצאנו מהערבה כשהבית כבר ברור לגמרי. כמה דברים קטנים נשארו על השולחן ומחכים לפעם הבאה שנבוא להמשיך לצבוע.

אחרי שעתיים הגענו לקיבוץ. בזמן שיובל הכין לנו ארוחת ערב מפנקת, אני פרקתי את כל השקיות והארגזים שהבאנו איתנו באוטו.

לכל דבר היה מקום ברור.

יצאנו לאכול במרפסת, באוויר של הסתיו. המרפסת שעדיין מחכה שנבנה בה פרגולה עם דק, רק שעכשיו, אחרי המבצע שעשינו בה בראש השנה, היא כבר נעימה ומסודרת.

עדיין אין בה את העצים, השיחים והדשא שעוד יישתלו, ובכל זאת – הדלקנו נרות, שמנו מוזיקה ואכלנו ארוחה רומנטית מול השקיעה של הנגב.