כשאני חושבת על זה לאחור, אחרי כל פרידה גדולה מבן זוג שהיה לי, צבעתי את הבית שלי.
זה קרה במלוא המרץ כשהייתי בת 33.
בעלי ואני החלטנו להיפרד. ההחלטה לא הייתה קלה, וגם לא רצנו מהר לרבנות. נפרדנו בטוב, עד כמה שאפשר, ואפילו לא מיהרנו להפריד בתים.
אבל אז הגיע השלב הזה — שגיל בא לקחת את הדברים שלו.
זה היה כמה חודשים אחרי שנפרדנו. עוד גרנו בבית שלי לסירוגין, וזמן קצר מאוד אחרי שהודענו לילדים. אחרי שהוא לקח את הדברים שלו, הרגשתי שאני חייבת לשנות את האנרגיה בבית.
אז עוד לא דיברתי כל כך במונחים של אנרגיה, ולא התעסקתי בנושאים האלה יותר מדי. אבל הרגשתי שאני צריכה לשנות. לשנות את הבית שלנו, כך שמעכשיו יהיה רק שלושתנו.
אז צבעתי את הבית.
היו לי ערימות של חפצים שנערמו, והכול נעשה בבת אחת, כמו איזה שטפון בבית. חברים באו לתת יד ולעזור, וחברה טובה משכבר הימים, שהיא אדריכלית, עזרה לי לחשוב ולהחליט על כל הפרטים הקטנים שיעשו שינוי בבית.
היא עזרה לי להחליט, כי באותה תקופה היה לי קשה מאוד לקבל החלטות ולבטוח בבחירות שלי. יחד חשבנו על צבע הקירות, התאורה וקצת אבזור פנים.
הכול, כולל הכול, בגישת 'מקסימום שינוי במינימום כסף'.
הפחד הכלכלי מהגירושין תפס אותי וגרם לי לחשב ממש כל שקל. אם אני זוכרת נכון, השינוי כולו עלה לי פחות מ־3,000 שקל, כולל הצבע לקירות.
3,000 שקל, ושיניתי את הבית
ואת האנרגיה.
באותו שינוי החלפתי גם בין החדר של הילדים לחדר שלי. וככה יצא שבגיל 33 חזרתי לישון בחדר הילדות שבו גדלתי.
כעבור כמה שנים ומערכת זוגית ארוכה אחת, נשבר לי הלב.
עברתי שנה קשה במיוחד, שבמהלכה עברתי שינוי פנימי גדול מאוד, התחלתי לעבוד בבית ספר חדש, ובעיקר – התחלתי לקרוא את הספר סוד הקסם היפני והתחלתי לסדר את החפצים שלי.
כשהתחלתי ממש להקשיב ללב שלי דרך סידור הבית, התחלתי לשמוע אותו גם כשהוא לא היה מרוצה מהבחירות שלי.
האמת היא שזה לא תמיד נעים להקשיב למסרים של הלב.
אבל מרגע שהסכמתי לשמוע…
הייתי צריכה לאזור הרבה מאוד אומץ ולהיפרד מאהבה גדולה נוספת.
יחד עם הרבה מאוד חפצים וזיכרונות ששוחררו מהחדרים, שחררתי גם את 'הטווס' אהובי מחדרי ליבי.
שבוע אחרי הפרידה שלנו הייתי בניו יורק, בסמינר הכשרה של יועצות קונמארי.
חזרתי לארץ עם לב שבור וכואב, לבית שיש בו אמנם רק חפצים שמשמחים אותי, אבל הוא לבן וריק.
בית בלי אופי וללא שמחה.
הבנתי שאני צריכה לעשות לי בית.
הפעם שכרתי שיפוצניק מדהים שצבע לי את הדלתות ואת הקירות. זה היה שינוי עמוק מאוד גם בעיצוב הבית, בין היתר בזכות ההבהרה של דלתות הפנים העשויות עץ.
ואני, עם ליבי השבור והדמעות שכל פעם צצות, קישטתי לי בכל פעם חדר אחר.
הוצאתי מארגז הזיכרונות חפצים שנעימים לי בלב ובעין, והכנסתי צבע לכל חדר.
לכל חדר נהיה אופי, והבית כולו ממש הפך לממלכה שלנו.
ומאז הבית שלי באמת היה לנו לממלכה נעימה לחיות בה.
הבית אירח סדנאות קונמארי, צולמו בו אינספור סרטונים, ואפילו צוות טלוויזיה הגיע לכאן.
הבית כל הזמן השתנה, דינמי כמו החיים, ותמיד נשאר הממלכה שלנו – בית שקל לתפעל ולסדר.
קל לתפעל, ובכל זאת… אתם יודעים איך זה:
ילדים וחברים של ילדים, סימנים של ידיים על הקירות, מסמרים שהוצאו מהמקום…
חלפו כמה שנים ושוב עלה הרצון והצורך לרענן את הבית.
בשנה הזו אהבתי שוב בגדול, והאביר עזר לי, כשיכול היה, לעשות כל מיני שינויים בבית.
הילדים החליפו ביניהם חדרים, מה שיצר שינוי גדול מאוד באנרגיה, אגב.
כמה חדרים בבית נצבעו, לא כולם, וחלומות שלי, כמו מיטה זוגית במרפסת עם כילה נגד יתושים, הוגשמו בעזרתו.
ולמרות החיבור המדהים שלנו והאהבה שבאמת אינה תלויה בדבר, החלטנו להיפרד.
ממש רגע לפני יום הולדת 41 שלי.
וכשביטלנו מפגש שתכננו, החלטתי לצבוע את הפרוזדור.
והמשכתי לחדר הכניסה.
וכשהעצב צף ויצא לי מהעיניים, הרגשתי שאני רק רוצה שהבית יהיה כבר צבוע כולו.
שזו תהיה המתנה שלי ליום ההולדת שלי.
כי כשאני מסדרת את הבית החיצוני שלי, מרעננת, סותמת חורים, מורחת שכבת צבע – משהו בתוכי מסתדר.
כשאני עושה שינויים גדולים בחיים האישיים שלי, אני רוצה שיהיה לי בית שתומך בי.
כשאני עושה שינויים גדולים בקריירה שלי, אני רוצה בית שייתן לי השראה וכוחות.
כשאני עושה שינויים גדולים באימהות שלי, אני רוצה שיהיה לנו קן עוטף, מרחבים משותפים נעימים וגם חללים אישיים למנוחה לכל אחד.
כשאני רוצה לסדר את החיים שלי, את הבפנוכו שלי – אני מתחילה בבית החיצוני.
סדר שעושה סדר.