תודה שלא באת

ועם זאת, דע לך שהיית לידי רוב רובו של המסע שלי עם עצמי.

מסע אל תוך נחמת הבדידות, הלבדות העצמית.

מרגישה את החוסר בזוגיות עוטפת, מכילה ומגנה.
מגלה את האיכויות האלה בחיבוק העצמי שלי.

ועם זאת, הכול נשטף בדמעות.

מדממת על האדמה, ממש ליד דם עץ השיטה הגדול, שמעניק לי מסתור מבני האדם שעוברים פה מעת לעת, וגם הגנה מפני השמש.

יושבת בצילו, למרגלות מצוקים יפהפיים.

מרגישה במצרים, כמו אז שהיינו.

חלשה מכדי לנוע

מעדיפה לשבת ולבכות.

יפה פה כל כך,

וכל היופי הזה לא מצליח עדיין
לחבק אותי
כמו שהייתי רוצה.

תודה לך שלא באת

איפשרת לי לצאת למסע הזה לבדי, מסע שנדמה כי דחיתי עד אין קץ מרוב פחד.

פחד שהתגלה לי ליל אמש, בצלילים ובצלליות שהרעידו אותי עמוקות.

פחד עתיק בדמות שני גברים שהגיחו אל האוהל הקטן, עם המדורה שהקמתי לבד.

חיבקתי אותי חזק כשהם הלכו, ונרדמנו שוב לסירוגין,

אני ועצמי.

כל פעם אחת מאיתנו מתעוררת
כדי להגביר את האש.

וכמה שכואב לי לכתוב את זה –

תודה שלא באת.

כל כך רציתי בן לוויה למסע הזה.

שהרי לא היה כה נוגה, אם היית פה לצידי.

היינו יושבים בצל השיטה,
והייתי שמה את הראש עליך,
במקום הזה בדיוק
שמנחם אותי כל כך,

ולא הייתי מרגישה כה לבד.

לא הייתי בוכה את עצמי לדעת
בכל פעם שאני נזכרת
כמה אני רוצה חיבוק.