את הקסטה הזו קניתי ממש לפני שעברתי לגור בדנמרק, בגיל 15.

בסוף כיתה ט׳ עברתי עם הוריי לדנמרק לשנה. שינוי משמעותי, ללא ספק, שזכור לי כחוויה מעצימה מאוד.

הבית הראשון שגרנו בו היה במרחק של 45 דקות נסיעה ברכבות מבית הספר היהודי שבו למדתי. כל בוקר הייתי נוסעת לבית הספר. אני והווקמן. אני והביטלס.

כל בוקר, במשך שלושה חודשים.

אני חושבת שזה אחד האלבומים הראשונים שממש אהבתי. אחרי אותה שנה כבר לא שמעתי הרבה את הקסטה הזאת. כנראה מיציתי אותה. היא נכנסה לקופסת הזיכרונות שלי והמשיכה לנדוד איתי לאורך השנים.

היא נשמרה אצלי גם עם כניסתו לשוק של הדיסקמן, שרדה בקופסאות במחסנים של הדירות השונות שבהן גרתי, והמשיכה לשרוד גם כשהגיעו המיני־דיסק וקובצי ה־MP3.

לפני שנה לא יצא לי מהראש השיר המופלא והקסום Across the Universe.
בראש השנה קניתי לעצמי מתנה: תקליט ויניל של Let It Be. מאז הוא מתנגן אצלנו די הרבה. עונג של תקליט.

לפעמים אפילו אחד הילדים מבקש שנשים אותו, ואז אני מרגישה שטיפה מרעננת של גאווה הורית!

והקסטה? ברור שהיא יצאה מהארגז ומהמחסן כשסידרתי את הזיכרונות שלי לפני שנתיים.

היא העלתה בי חיוך, וידעתי שזו לא קלטת שאני רוצה לזרוק. בניגוד לקלטות האחרות שהיו בארגז, היא העלתה בי זיכרון של עצמי נוסעת ברכבת בדנמרק, בדרך לבית הספר.
חייכתי.

הקסטה כבר לא צריכה לשרוד במחסן.

היא מצאה לעצמה מקום של כבוד על מדף בסלון שלנו, ממש ליד תקליטי הוויניל והפטיפון.