את הציור הזה קניתי בברוקלין, אצל אמן מגניב שמצייר שוב ושוב את אותן היונים על רקע האמפייר סטייט בילדינג. בכל ציור משפט אחר, דינמיקה אחרת בין היונים. כל ציור יותר מצחיק ונוגע מהשני. כולם מטובלים בשפת רחוב אמריקאית, ורוב האיורים כוללים קללות.

אושר!

הגעתי לניו יורק לפני שנתיים לסמינר הכשרת יועצות קונמארי מכל העולם. זה היה הסמינר הראשון שבו הוכשרנו — חלוצות יועצות קונמארי בישראל.

הגעתי לניו יורק אמנם עם בית מסודר, אבל עם לב שבור. מה זה שבור? מרוסק.

וככה, מיד אחרי פרידה כואבת, מצאתי את עצמי עם שבוע במנהטן.

שבוע של השראה. לפגוש את מארי קונדו הייתה חוויה עוצמתית מאוד עבורי. היא באמת השראה, והאוויר משתנה כשהיא בחדר. אישה קטנת ממדים שגורמת לכולם לנשום ממש בשקט, בעונג ובציפייה, כשהיא מדברת יפנית.

וכמו כדי לרפא את ליבי, התארחתי אצל חברה ותיקה ובעלה, שהם לא פחות מהשראה לחיים מלאי שמחה, לבית יפה, נעים ומסודר. זוג אנשים שמחים ויפים שעטפו אותי ונתנו לי בית בניו יורק, בזמן שאני, בגדול, לא מפסיקה לבכות…

וככה הסתובבתי עם לב כואב וטראנס באוזניות בברוקלין.

הרגשתי שבברוקלין אני יכולה להתלבש כמו שאני אוהבת ופשוט להיות.

אז הסתובבתי.

ושם ראיתי את הדוכן של אמן היונים. התבוננתי בכל הדינמיקות, בכל המסרים, בכל הבדיחות, בכל ההערות הציניות… ואמרתי לעצמי: FUCK it.

כואב כואב, אבל החיים פאקינג יפים! אז תבכי כמה שבא לך.

קניתי את התמונה והלכתי לבכות ליד הים, שם בברוקלין.

את התמונה תליתי במטבח, ומסביבה אורות ורודים קטנטנים שקיבלתי במתנה מנשים אוהבות.

זוג היונים האלה יושב לי על הקיר במטבח, כדי שאף פעם לא אשכח:

Life's fucking fabulous.