אני לא אוהבת לקרוא את מה שאני כותבת. מרגע שסיימתי לכתוב – מבחינתי מיד לשחרר את זה: לאוויר העולם או למגירה. העיקר – לא לערוך, לא להתבונן בזה שוב, לא להתלבט ולהתחיל לשנות, כי זה רק גורם לי להיתפס לקטנות. על פניו זה חיסרון. קצת כמו כשהייתי מורה והייתי מפצירה בתלמידים לבדוק את המבחן לפני…

כשהייתי ילדה, ילדים בכל הארץ אספו בקדחתנות את קלפי ״חבורת הזבל״ והדביקו אותם באלבומי מדבקות. מדבקות על גבי מדבקות של אנשים ויצורים מצחיקים ודוחים, שאיכשהו השם ההזוי שלהם התחרז עם הגועליות שלהם. יצא לי לחשוב פעם, באחת הפעמים שהתעצבנתי על הכסף שהוצאתי על אוספי הסופרגול של יואב במשך כמה שנים, שבטח גם ההורים שלי חשבו…