אני לא אוהבת לקרוא את מה שאני כותבת. מרגע שסיימתי לכתוב – מבחינתי מיד לשחרר את זה: לאוויר העולם או למגירה. העיקר – לא לערוך, לא להתבונן בזה שוב, לא להתלבט ולהתחיל לשנות, כי זה רק גורם לי להיתפס לקטנות. על פניו זה חיסרון. קצת כמו כשהייתי מורה והייתי מפצירה בתלמידים לבדוק את המבחן לפני…

ראיתם פעם דבר כזה? אני מסדרת בתים, אבל חיה בבית ממש לא מושלם. תנו לי להסביר. עברתי לגור עם בן הזוג שלי בבית קיבוצי ישן. שנות ה־70 כזה, עם תשתיות שאלוהים ישמור. אמנם יובל גר בו כמה שנים, אבל מכל מיני סיבות הבית עוד לא ממש הפך לבית שלו. לפני שנה וחצי הגעתי לעזור ולטפל…

אתמול קרה לי משהו שהפעיל אותי רגשית ממש. על פניו, לא נראה כמו משהו דרמטי, וגם לא משהו גדול במיוחד, אבל הוא גרם לי להרגיש דחייה. דחייה היא רגש קשוח עבורי. אני מכירה אותו היטב, ובשבועות האחרונים חלקים נוספים בפאזל של השיעור הזה מתחברים לי. אני מסכימה להיות תלמידה מצטיינת בלמידה שלו. קיבלתי תגובות על…

יש משהו בפשטות, בקליטות, באי־החפירה למה הדבר הזה הגיע לחיי, שגרם לי לחזור ולהשתמש במנטרה הזו בתקופה האחרונה. אני מצטערת.אנא סלחי לי.אני אוהבת אותך.תודה. האופונופונו היא פילוסופיה שמקורה בהוואי, והמנטרה הזו היא אחת הדרכים שבהן אני מתרגלת אותה. מבחינתי, היא מזכירה לי לעצור, להתבונן במה שקורה בתוכי ולנסות לשחרר את מה שאני סוחבת איתי מהעבר.…

צעד צעד אני פוסעת,נכנסת בהיסוס ליער הפחדים שלי. הפחד לדבר, ועוד מול כל הרשת הזו,שהפך להיות חלק ממני ומהסיפור שלי בשנים האחרונות. ואני מאמינה בו כל כך, בסיפור הפחד,מספרת אותו שוב ושוב,עד שהוא כבר ממש משעמם אותי. עצים רבים יש שם, ביער הפחדים:פחד לא להגשים,פחד להתחבר,פחד להיות מנוצלתאו בודדה. פחד לא להיות מובנת,לא להיות רהוטה…

לחג המולד קוראים בדנמרק JUL, וזה גם שמו של חג האור החורפי שחגגו העמים הצפוניים עוד לפני שהנצרות הגיעה והלבישה על המסורת העתיקה את סיפור הולדתו של ישו. והשנה אני חוגגת יול. במדבר. בפעם הראשונה שחגגתי יול הייתי בת 11. אמא לקחה אותי לחופשה בדנמרק כפרס על זה שלמדתי לדבר קצת דנית. אני זוכרת את…

זה לא קורה ביום אחד, למרות שכולנו יודעים עמוק בפנים שכל יום הוא התחלה חדשה. אבל ההתחלה החדשה הזו שלי נמשכת כבר תקופה. תקופה מרגשת שבה הכול משתנה. אבל ממש הכול. עברתי לגור במדבר, בבית מהמם ומרווח, עם בעלי בית שהם כבר לא ההורים שלי, ולשמחתי הם קסם של דבר. השקט פה חדש ומרגש. הכי…

לא… אתמול עשיתי פדיחה. פדיחה שאין לתאר. באמת, היום קמתי בבוקר והייתי מובכת. פשוט לא נעים. אתמול בבוקר עבדתי כרגיל. חזרתי בצהריים הביתה, אכלתי, הכול כרגיל. זכרתי שיש לי שיעור יוגה אחר הצהריים. כמה דקות לפני שיצאתי לשיעור עם המורה המהממת שלי — שהיא באמת מורה מדהימה עבורי, מותחת לי את הצורה, גם בגוף וגם…

תודה שלא באת ועם זאת, דע לך שהיית לידי רוב רובו של המסע שלי עם עצמי. מסע אל תוך נחמת הבדידות, הלבדות העצמית. מרגישה את החוסר בזוגיות עוטפת, מכילה ומגנה. מגלה את האיכויות האלה בחיבוק העצמי שלי. ועם זאת, הכול נשטף בדמעות. מדממת על האדמה, ממש ליד דם עץ השיטה הגדול, שמעניק לי מסתור מבני…

מסכימה, בהשראת האדמה הטובה הזו,להציץ פנימה, פנימה,לנקיקים עמוקים שנוצרו במשך שניםבעידוד שטפונות הדמעות. מביטה מלמעלה,מתקרבת בצעדים זהירים,להתבונן טוב יותר בבורות השחוריםשנפערו בקרבי. וזה מרפא. האדמה טובה אליי,אני טובה אליי,ונעים לי השקט פה כל כך.